בבוקר שאחרי אתה הולך.
אתה לא חוזר יותר, מאוחר בשביל להסתובב ולהסתכל באמת.
אני מריחה אותך על הבגדים וכבר מתגעגעת. ובכל זאת, אתה לא
תשוב.
אתה יודע... אבל ממשיך.

ושוב מגיעים לבוקר שאחרי ואתה לא חושב עליי יותר.
ואני לא ידעתי אפילו על מה כן.
שתקת.
אתה לא כאן יותר. נעלמת.
וזה בסדר.

אולי הפעם אני לא אוכל להבין ולסלוח
אולי גם אני אסתלק. זה יקל עליך
אולי גם בשביל המישהי האחרת אתה אותה לא תשכח
אבל אני לא אהיה כבר.
אז אתה לא תהיה שאני אקום. לא יודעת אם יהיה לי אכפת.
ואני לא אדאג לך שתיפגע.
ואני לא אחכה עד שתבין ותהיה פחות מתוסבך.
זהו.

עכשיו אתה יודע...
אתה יודע שאני אוהבת
אז מה?