3 בלילה, יושב מסתכל על השעון. השעון מסתכל עלי, מתקתק לאט אבל
איכשהו הזמן עובר מהר. עכשיו זה כבר 4 שעות שאני יושב כאן עם
עצמי ובוחן את המצב, ככל שהזמן עובר אני מבין פחות. אירוני
משהו.
גופי רווי במי שכחה, כל מיני סוגים של מי שכחה מרוב שערבבתי
כבר כמעט שכחתי מה היה שם, נראה לי היה שם וויסקי היה יין
ואפילו נדמה לי קצת ארק בהתחלה.
מי שכחה אני מכנה אותם כי הם עוזרים לי לשכוח את כל מה שאני
רוצה לשכוח ,אפילו אם זה רק לכמה שעות. עוזרים לי לשכוח את
היום שנגמר , עוזרים לשכוח את הכאב והצער ,לשכוח את הפחד שחודר
לתוכי מידי פעם , עוזרים לי לשכוח אותך, ובעיקר  עוזרים לי
לשכוח כמה אני רוצה לא לשכוח אותך.
לגימה ועוד לגימה לאט לאט הכל מתערפל, נראה כאילו נכנס איזה
לוחם סמוראי לראש שלי, שולף את חרבו ומתחיל קוצר אחת אחת את כל
המחשבות ,משאיר את ראשי עם ריק מוזר כזה, מוזר אבל קסום, שם יש
לי את הכח לכתוב לנגן ולאהוב,לאהוב את עצמי. בתוך הריק אני
שוחה לא כבול למחשבותי ולא נתון לחסדיהן, מרחף לכל כיוון בלי
התניות בלי הגבלות בלי דמעות בלי מועקה פשוט שט לי בסחרור
שנוצר בראשי.

הזמן שעבר כבר עשה את שלו ,זמן מהווה תחבושת טובה לפצעים
שנפערים בלב.
זמן גומר את הכל ,מנצח תמיד ובסופו של דבר ידו על העליונה אם
תרצה או לא תרצה.
הזמן ממשיך הלאה והלאה והלאה , ואנחנו? אנחנו נאחזים בו
וסומכים עליו שיעבור, שיזוז קדימה ויחד איתו ייקח גם את הכאב.
שמעתי על כמה אנשים שעצרו את הזמן, מצחיק אבל זה אכן אפשרי
ברמה האינדיבידואלית, אותם אנשים עצרו את הזמן שלהם .אבל בחוץ,
פה, בעולם הזה ,הזמן המשיך לנוע קדימה. השמש זרחה בבוקר, הירח
עלה בלילה הרוח נשבה חזק והנחלים המשיכו לזרום, גם הדמעות של
מי שנשאר המשיכו לזרום והזמן זז והכל נמחק חוץ מכמה צלקות
קטנות חתומות בליבם של אותם אנשים שנשארו, עד שהזמן יעצור גם
בשבילם וימשיך את מסעו בלעדיהם.

3 בלילה ,או שנראה לי עברו כבר כמה דקות. הגיטרה צועקת אלי
מהפינה של החדר, מבקשת שארים אותה ואנגן איזה ניגון מלנכולי
ממושך. אני לא יכול להתנגד לגיטרה... קם מהספה בכבדות וזז
באיטיות לכיוונה, מתנדנד קצת מצד לצד, מין תופעת לוואי ידועה
של מי השכחה , מרים אותה וחוזר לספה.
מחבק אלי את הגיטרה ובתוך כך מנגן שיר עצוב של אליוט סמית',
מהלך אקורדים פשוט ומסובך כאחד שמרטיט את הנפש, שיר על תקווה
שברור שאין לה סיכוי, תקווה נכזבת . כמה עצוב זה יכול להיות?
תקווה היא דבר אופטימי ,תקווה נכזבת היא אופטימיות שווא, אמונה
במשהו שלא באמת יכול לקרות . המאמין בדרך כלל יודע את זה אבל
רוצה להמשיך להאמין, משקר לעצמו ומאמין במילים ורגשות שתלויות
על מסמר שנעוץ באוויר בחלל החדר.
העיניים מתמלאות בלחות העצב האנושי ונהפכות אט אט לאדומות,
דמעה מתחברת לדמעה ועוד דמעה ועוד אחת , עוד מעט והסכר נפרץ
והן גולשות על הלחי החוצה ללא הרף.

3 בלילה או שנראה לי עברו כבר כמה שעות. אני מרים את עצמי
מהספה מרים את כוס מי השכחה ושם בכיור. עכשיו הכוס ריקה לגמרי
, עוד כמה שעות כשאקום ליום החדש גם אני אהיה כמוה, ריק לגמרי,
לא תהיה בי אפילו טיפה אחת של עצמי. אני ארחץ את הכוס ואכנס
להתקלח.
אז יתחיל יום חדש. אני והכוס נפגש שוב בלילה, אני אמלא אותה
בנוזל מי שכחה כלשהו והיא תמלא אותי בשקט נפשי ובכמה שעות של
חסד ובריחה מהמציאות, תפגיש אותי עם הסמוראי ההוא שוב וביחד
אני והכוס נתרוקן לנו אט אט עד כאב, עד הסוף, עד הבוקר הבא.