היא הייתה בדרכה לרציף הרכבת כשראתה אותו צועד מולה. צעדיו
צעדי חתול, חיוך קטן בעיניו, מזוודה אין, גם לא תיק מסע, לא
דומה לאף אחד מבאי המקום.
בוקר ראשון של חופשת השחרור, קצת אבודה. הכול נראה אפור
ומעורפל. בקרוב יהיה עליה להחליט מה הדבר הבא שתעשה בחייה.
הרציף המה בהמון צבעוני בציפייה דרוכה לקראת כניסת הרכבת, קולו
של הכרוז נשמע, "הרכבת שזה עתה נכנסה לתחנה...". כולם מיהרו
לתפוס מקום ישיבה לשעה הקרובה, היא צעדה לאיטה לצד דמותה
המשתקפת בחלונות עד הקרון האחרון, שם התיישבה לצד משפחה
עמוסת תיקים וילדים.
הרכבת יצאה לדרכה משמיעה צפירת פרידה, נוף הבתים התחלף לכחול
של ים ושמיים, ובתוכה, תחושת צפייה מעורבת בחשש של התחלות .
שקועה במחשבות, לא שמה לב איך שכניה לתא פתחו בסעודה הגדולה
ואיך ממש מולה התיישב אותו בחור, ובעיניו, אותו חיוך קטן . לאט
לאט, כבדרך אגב, הזדקפה במקומה, נפרדה מהנינוחות שהשרו עליה
שכניה המשפחתיים.
לא חלף זמן רב והוא פנה אליה בטבעיות "להביא לך משהו לשתות"?
"תודה לא" מלמלה בהפתעה.
הלך וחזר עם שני בקבוקי שתיה. הניח אחד מהם בידה.
עדיין מופתעת לא העזה להרים את מבטה לעברו, הילדים קיפצו
מסביבם כשהוריהם גוערים בהם "לא להפריע". "איש הסנדוויצ'ים"
חלף בין הנוסעים, מתאים עצמו לקצב תנודות הרכבת, ובתא השכן,
קבוצה ירוקה של טירונים סיפרה סיפורי התחלה אחרת. בחסות
התפאורה הקולנית נמוגה לה המבוכה והייתה למבטים מחייכים
ומשפטים קטועים. אם המשפחה עקבה כבדרך אגב אחר
הדיאלוג שנרקם למולה.
בתוך כול המהומה, בבועה האינטימית שלהם, נעמה לה המידה הנכונה
בה נגע במרחב הפרטי שלה. אף לא מילה אחת שגרמה לה להרגיש שלא
בנוח.
מהר מאד המציאות שבה כאשר בתיה של תל אביב צצו מבעד לחלונות
וקולו של הכרוז הודיע "הרכבת תיכנס מיד לתחנת תל אביב מרכז".
כולם אספו את חפציהם לתוך התיקים, קמו מתמתחים, מחכים עד אשר
תשמיע הרכבת אנחת עצירה סופית. הוא עמד לידה במרחק של כמעט
נגיעה, תמיר מאוד ,שקט, היא לא העזה להביט בו כל כך מקרוב. רעש
פתיחת הדלתות נשמע, הוא סימן לה לעבור לפניו, מגונן עליה מפני
הנוסעים שסבלנותם קצרה. משם צעדו זה לצד זה לתחנת האוטובוס
הנוסע לפתח תקווה, לשם היו מועדות פניה.
"תרצי שניפגש באחד הערבים" שאל כשהגיעו לתחנה.
"לא חושבת" ענתה חלושות מבלי לחשוב פעמיים.
להפתעתה, הוא לא שאל פעם נוספת, נפרד ממנה לשלום,
חצה את הכביש בדילוג מעל גדר הפרדה גבוהה, אפילו לא העיף מבט
לוודא שראתה את הכישורים שזה עתה הפגין.
השבוע עבר, שוב בתחנת הרכבת בדרכה הביתה, התקרבה לאשנב
הכרטיסים ו...שם הוא עמד. כשהרים את עיניו וראה אותה, חייך
חיוך מופתע, מתקשה להסתיר את שמחתו. בראשה חלפו מחשבות על
סיפורי גורל מוזרים. הפעם, צעדו יחד לתוך הרכבת. שעת צהרים,
הקרון היה כמעט ריק, התיישבו זה מול זה והוא שאל לשמה.
מלבד הכרטיסן שניקב פעמיים את שיחתם, הם לא הפסיקו לשוחח כל
הדרך עד חיפה. היא סיפרה על קורותיה בצבא, והוא על עבודתו. לא
היה ביניהם אף לא רגע אחד של מבוכה.
"מתי אוכל לראות אותך שוב?" שאל כשהגיעו לתחנה הסופית.
מתקשה למצוא את המילים, הנידה בראשה לשלילה.
אחרי רגע של שתיקה, הוא הושיט את ידו, לחץ את ידה ארוכות מבלי
להראות סימני כעס או אכזבה והלך. היא לעומת זאת, צעדה בשביל
המוביל לביתה, נוזפת בעצמה. לא הבינה מה גרם לה לסרב לו שוב.
בתוכה ניקרה תחושה של אולי החמצה.
חודשיים אחר כך, יום שישי בצהרים, בדרכה לתחנת המוניות, נפל
מבטה על ערמת עיתונים בקיוסק הסמוך. לא היה לה ספק לגבי הבחור
שכיכב בכתבת השער. עם העיתון בידה, צנחה על הספסל הקרוב,
"משפחות הפשע מחפשות אחר המודיע המשטרתי..."
המומה מכול מילה כתובה, מנסה לחבר את הסיפורים ששמעה
בדרך מתל אביב לחיפה והכול התחוור לה לסיפור אחד שלם.
"יודעת מי זה זה?" שאל בעל הקיוסק בידענות.
"לא" השיבה "לא ממש".
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.