אוהבת אותך המון, שלא תבין לא נכון.

אבל אתה, רק שומע, שומע קולות, מסתכל על שפתיי איך מעצמן הן
נעות, ובניגוד אליך, הוא מבין, ומקשיב, והן לא עוד מילים,
הנזרקות כך סתם לחלל האוויר, מתעופפות סביבך כחלקיקים קטנים,
זניחים, שאינם נראים.

הוא מביט בי זמן מה, מצליח לאתר אותה, היא לא מורגשת, מופיעה
לשבריר שניה ובאותה מהירות כך נעלמת, הבעה של פגיעה, רבים אינם
מכירים בקיומה, אך הוא, הוא רואה אותה.

הוא אומר מילים נוגות, הן צובטות ומכאיבות, מעלות בי נשכחות,
חלקן דוקרות, חלקן פחות, מחוללות בי סערת רגשות.

מגע ידיו מחמם את ידיי שלי, שרעדו מעט באותה שניה שנגעו בי,
בזוית עיני מבחינה במבטו הנעוץ , לחיי בוערות, הדופק מהיר,
ממשיך ומתגבר, מרגישה איך מבטו בכל רגע, יותר ויותר חודר.

אני עוטה אותו באופן תמידי, ההסוואה הטובה ביותר שלי, אך לא
תמיד נותר אמיתי, לימים ייחלתי שיהתל גם בי, והוא מכיר את אותו
חיוך, זוהר, שבעצם כבה, אינו מכיל יותר שמחה, כי אינני רוצה
שיחקרו וינברו, ובעצם עמוק בתוך תוכי, רק מחכה שיביעו,
יתעניינו, יתמכו ויחבקו, והוא יודע, מתי כדאי לשחרר, ומתי כדאי
לאחוז בי חזק אף יותר.

הוא יודע על מה אני חושבת, אילו דברים אני אוהבת, איני צריכה
להוציא מילה מפי, כספר פתוח קורא אותי.

כי איתו אני מרגישה חופשייה, ובלי התרעה, זולגת לה דמעה, כהרף
עין מוחה את דמעותיי המלוחות מעיניי, פן ישאירו צלקת על פניי.


ואיתו אני צוחקת, צחוק בריא ומתגלגל, לא בכדי לרצות, גם לא בשל
הרצון להיות נאהבת, צחוק שלי, אמיתי, שמגיע מהבטן, עמוק בפנים,
ואותי גם מבלבל לפעמים.

לא פגשתי כמותו מעולם, אתפתה להגיד שהוא אפילו מושלם, אז
הלוואי שתהיה רק קצת אחר, מפני שכך, תבין אותי יותר.

אבל אם תהיה קצת הוא, תדע שבך אתאהב,

וכשתהיה קצת הוא, אדע שאותי, אתה באמת אוהב.