אני יושבת בחצות, כשהירח מאיר טיפה, רק מספיק כדי להפריע
לחשכה.
יושבת ותוהה האם אתה טורח לפעמים לזכור איך אהבת אותי,
האם אתה טורח להזכר איך היינו שוכבים ביחד שעות ולא היה צורך
במילים.
איך כל נגיעה יכלה לתאר את הרגשות שהיו באוויר.
איבדתי את מקומי לצידך ואתה איבדת אותי.
כבר לא קופצת כשהטלפון מצלצל ברעש מעט מציק.
לא מחכה לדפיקה בדלת בשעות מוזרות באמצע הלילה.
לא מצפה לזהות את פניך עוד מרחוק ולחייך לעצמי.
מתגעגעת אליך לעיתים רחוקות יותר,
ולפעמים מתגעגעת רק לחורף שלא ממהר לבוא.
הכרית נהייתה החבר הקרוב מאז שהלכת,
הפיג'מה היא המדים הרשמיים של העונה,
והשמיכה היא המגן שלי, היא זאת שמסתירה את הכאב כדי שהעולם לא
ידע.
כדי שאף אחד לא ידע, שלפעמים מה שחסר לי זה רק
אתה.