אני נוחתת ברכות
לתוך שקט חרישי, מזויף
שאקלל אחר-כך
ולכלוך שהתאסף,
אני מפרידה בין רעל לשקר-
קמה מכל הרצפות שחיבקו אותי פעם
ומתגעגעת.
הגב שלך כואב משנים של אבל מודחק,
ומהצעקות האינסופיות שלך שחילחלו ממך
כל הדרך אלי.
אי-אפשר לברוח מהגנים שלך.
נדמה לי שהשברים
כל הזמן חוזרים.
(רק אנשים מפרים הבטחות והולכים.)
העיניים שלך אדומות
מאובדן משפחה ורצח חלום,
אתה אף-פעם לא מספר לי כלום.
אני כותבת עליך כבר שנים,
מקיאה מילים, יורקת דם שמתחדש
וספק אם אני מזכירה לך
להישאר
או דורשת מעצמי
יותר.
כבר דייקתי עד לנמק שפערת בי
וזה לא שינה דבר
כמה עוד לפלוט ולספוג
את כל מי שאתה
בנשימה אחת
שברירית כל כך.
23.9.2008 |