[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מרים בת-שבע
/
חלום באספמיא

בכל זאת מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש איך הם גורמים לך
להרגיש שאתה האדם הראשון שנכנס לחדר הזה. הפרטים הקטנים: תמיד
מפתח חד פעמי, מצעים שכובסו במים רותחים, ריבוע נייר הטואלט
המקופל, הפנקס החדש שלא נכתב בו דבר מעולם והעט השחור לצידו
שתמיד מלא בדיו. אלו הפרטים שמרוקנים את זהותם של האנשים שישנו
כאן לפני. נשכבתי על מיטת קינג סייז עליה נפרשה שמיכת נוצות
ותחתיה נמתחו מצעים לבנים חסרי ריח. כל רצוני הוא להיסחף אל
המקום המוכר ביותר שנמצא בתוך הגולגולת שלי.



ב-12 פי.אם. תיכנס לכאן גוצה במדים סגולים לטאטא את הנשמה
היתרה שלי יחד עם שקית הצ'יפס שפתחתי אמש רגע לפני שהדלקתי את
הטלוויזיה. בתוכנית ישבו שלושה גברים מעומלנים ובלונדינית סביב
שולחן עץ עגול ומסרו זה לזה אינפורמציה חשובה בשפה שיש בה
שביבים של מתכת, יוונית או רוסית. אי אפשר להבין אותם, רק אולי
שהבלונדינית פולטת שטויות, כי הגברים חודרים את מבטם בדש
חולצתה ומהנהנים. את כל הדרך לכפתור האדום בשלט האצבעות
מכירות, ושקית הצ'יפס שנקרעה ברגע של התלהבות ילדותית נשארה
מלאה עד חצי על שידת המיטה. בעוד רגע הגוצה תרחרח את עקבותי
המלוחים בחוסר עניין. כל האנשים האלה שנכנסו ויצאו ממש כמוני,
כל הדמויות שנדלקו וריצדו וכבו במסך הטלוויזיה מולי ובלעדי.
והחדר, כמו העולם כולו, אדיש לנוכחותם.



נשמעת דפיקה מהירה בדלת. אני יודע שמן הנימוס להתרומם מהמיטה
ולענות, אבל אני מחכה. אולי גם אני אפתיע פעם אחת את החדרנית,
מה יש. הדלת נפתחת בקליק קצר והיא נכנסת פנימה, דוחפת את עגלת
השירות לפניה. אני מצפה שעיניה יתרחבו בהפתעה, שגופה יסוג תוך
מילמול מתנצל, אבל היא כנראה מניחה שנרדמתי ומתחילה לנקות את
החדר בשקט. כמו הניקיון עצמו, שמבחינים בו רק בהעדרו, כך גם
היא אינה אלא אחת מאותן דמויות רפאים שהצטברות האבק בעולם
מצדיקה את קיומן. רק צילה הסגול מרחף בחדר בדממה, רודף כרוח
אחר עצמים סמויים מהעין.



היא מתעלמת ממני, גם כשלבסוף אני מתרומם מעט ומשעין את מרפקי
על הכריות, עיני פקוחות. אני מכחכח בגרוני בשפה האוניברסלית של
המחוות, ולרגע היא מניחה את המטלית שבידה על שידת הטלוויזיה
ומעיפה מבט אל המיטה.
"הלו", אני מחייך אליה כמו מתוך פרסומת. "אני ישן כאן עדיין.
תחזרי לנקות את השאר אחר-כך, טוב"?
היא נמתחת בבת אחת על מקומה, החמצן ננעל אוטומטית בבית החזה,
ותיכף אני רואה איך הכביש הסואן שבפניה מתרוקן מדם. לפני שעוד
מילה משתחררת לי מהפה, היא מתנערת מקפאונה ורצה מהחדר, משאירה
את הדלת להסגר בהילוך איטי עד לטריקה הבלתי נמנעת. טיפש, אני
אומר לעצמי. היית צריך לקום איך ששמעת אותה נכנסת. עכשיו נבהלה
עד לשד עצמותיה, המסכנה.



פחות מדקה עוברת, ואני שומע את זוג נעליה הקטנות מטופפות
במסדרון. קליק קליק והדלת שוב נפתחת.
"הוא עדיין כאן, אני אומרת לך", קולה מבוהל על סף בכי. אני
שומע זוג נעליים נוספות נכנסות לחדר. אלו נעליים כבדות יותר,
צעידתן בטוחה ושקולה יותר. נראה שמלווה הוא המנהל. מצוין. תיכף
אוכל להסביר הכל בצורה רגועה ולהתנצל.
"את בטוחה"? שואל אותה הקול האחר. "חשבתי שכבר פינו מכאן את כל
חפציו"
חפצי? נטרפה דעתם.
"סלחו לי רבותי", אני מנסה להתרומם מן המיטה ולשמור על קור
רוח. "אבל אני עוד לא עשיתי צ'ק אאוט"
שניהם משתתקים.
"אני מסכים שההלצה שלי לא הייתה במקום, ועל כך אני מתנצל", אני
ממשיך וקולי מתרגש מעט כשאני מבחין שהם מקשיבים. "בכל זאת, אני
לקוח טוב של המלון ואין צורך לפנות אותי מהחדר לפני הזמן".



המנהל מביט לתוך עיני. הוא נראה אדם שקול, כפי שקיוויתי.
"אני מבקש שתעזוב", הוא אומר בלחישה צרודה. "זה לטובתך בלבד"
"לטובתי"? הוריד במצח שלי עומד להתפקע. "אתה המנהל"?
"לא"
עכשיו נרגעתי. אני מדליק סיגריה ומעשן לשניהם בפרצוף.
"אתם צאו לי מהחדר. אני לא עוזב עד שאני לא מדבר עם המנהל"  
"אבל כבר עשית צ'ק אאוט", הוא מסביר בסבלנות ומחייך
"מתי"?
"אתמול, בשתיים לפנות בוקר"
חיוך קטן, כאילו שנינו יודעים במה מדובר.
"כן"? אני מנסה להרוויח זמן, נושם עמוק את הסיגריה, מחפש
בקדחנות בראשי אחר הזמן האבוד. "הזמנתי מונית"?
"אמבולנס"
"לאן"?
"לבית החולים המקומי"
"אז למה אני לא שוכב במיטה של בית החולים המקומי"?
"כי אתה כבר מת"



אני מה?
"מת. אנא קבל זאת בהבנה"
אתה טועה, ידידי.
"אני לא ידידך"
אתה ודאי לא המנהל, זה כבר התברר.
"ואתה אינך הלקוח"



המהלומה הגדולה מגיעה רגע לפני שאני מספיק לכסות את העיניים.
אין קול. שום בום או טראח. אני מקשיב היטב, מחכה שהגוף ישמיע
קול של התנפצות, שהכאב בו יתרסק למיליון רסיסים על רצפת החדר.
אבל במקום זה מישהו מקרוב צוחק. לא צחוק כבוש, כזה שמחליק אל
מאחורי ארשת הנימוס שלובשים אנשים ברגעים שהצהלה והמצפון
מתעוררים בהם למראה גוף משתטח בחוסר אונים על הריצפה. אני שוכב
על הפרקט עם הפנים למטה ושומע אותו - את הצחוק הגועה, המביס,
משוחרר כולו מכבלי האמפטיה, מדבק. לרגע מתעורר גם אצלי החשק
לצחוק. אבל אז אני נזכר שבכל זאת מדובר בי, לעזאזל. גם לי יש
גבולות.




החדרנית תופסת אומץ פתאום, מושכת את סדין המיטה ומותחת אותו.
אחר-כך מחליקה יד עדינה לאורך המיטה כולה ואוספת את שאריות
האפר. "הכל נקי", היא ממלמלת, ושניהם פונים לצאת מהחדר. היא
נעצרת רגע ליד תמונת האירוסים הנדושה שתלויה על הקיר, ומיישרת
את זוויותיה. באמת שאני אוהב אירוסים. בעיקר סגולים. אולי בכל
זאת הייתי האורח הראשון שעזב את החדר והבחין בקיומם.  

   



   








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במבה
שוקולד פרה
גלידה
וביסלי גריל



מישהו כבר אמר
את זה לפני...


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/10 16:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מרים בת-שבע

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה