הדמעות חורצות חריצים יבשים בלחיים שלי
ואני חורצת אותנו
בציפורניך המזוהמות.
הסכמתי לצנוח לידיך כשרגליי נשברו,
לתת לעבר שלך מילים
ולנשום את האוויר שמיהרת להוציא.
אני בוכה עלינו שנים עקובות מדם
ורק בשתיקה מצאנו אחד את השניה
ובגלל השתיקה נותרתי לבד.
(אני נאטמת כשלא מדברים אליי נכון,
כשלא מבינים את מה שגרוני נשחק מלהסביר,
כשמבקשים שאדבר יותר חזק
כשהתפרים שעל שפתיי מבקשים להיפרם.)
רצתי רחוק,
השארתי מאחור בית הרוס
ואהבות מתכלות,
גרמי מדרגות חורקים
ואמא שבוכה בלילות.
רצתי רחוק,
השארתי תמונות שביקשתי לשכוח,
את המבט של אבא כשהוא כועס
ואת הצורך הילדותי שלי,
הכמעט בלתי נשלט,
באהבה ללא תנאים.
אני מפנה אליך את הגב בלילה,
מתמודדת על הלא-כלום שאתה מניח בידי.
אתה יוצר סביבי חומות
כשהעיניים שלי מסתכלות הרחק ממך,
כשאני כבר לא מסוגלת להסתכל עליך
אלא מעבר לך,
מעבר אלינו.
(תגרום לתשוקה לחזור אלינו,
לטעם של הדברים לישוק על שפתיי,
לטפטף במורד גרוני,
להיספג.)
(ואיך זה אפשרי בכלל
לאהוב כל-כך מישהו
ולרצות לברוח ממנו
כשהוא עוצם את עיניו?)
האין עוטף אותי במקומך.
אתה מסוגל לשרוף אותי ברגע
ולפזר את האבק שיוותר ממני
מעל הקבר שלהם.
20.9.08 |