מה אעשה כעת בפחדיי?  האם אני מסוגל עדיין לכרוך יד אחת מיוזעת
סביב צוואר הפחדים העצום שלי, ולחנוק אותו סופית, ללא השארת
סימנים? כפי הנראה, התשובה לשאלה זאת הייתה מאז ותמיד לא. בכל
מקרה, בכל עתיד נראה או לא נראה, תהיה לא. פחדיי אם כן. פחדיי
יוליכו אותי ברצועה רפויה, כלבית בכל מקרה, עוד שנים רבות.
פחדיי מצליחים להתרבות, להתפצל, לעבור תהליך שינוי מוטאנטי
שבסופו הם אוחזים בי, כתמיד, בצווארון חולצתי המלוכלכת, לוחשים
קרוב, פייסניים ומסוכנים מתמיד. פחדיי יודעים מה ה עושים. אפשר
לסמוך עליהם שיעלו בכל מצב, בכל סביבה, חשוכה או מוארת, לילית
או לא. פחדיי יודעים למצוא אותי בחשיכה גמורה, תחת מיטתי, בתוך
ארון הבגדים. פחדיי יודעים לפתות אותי לכדי זחילה חששנית אל
מחוץ למקומות המחבוא הלא יעילים שלי, לידיהם הזועקות, לידיהם
הכל יכולות.

מה אעשה כעת, בפחדיי? האם אני הוא זה שיעשה בהם דבר מה, או שהם
אלה שיעשו בי משהו, נוראי והכרחי? בעבר נהגתי לשאול שאלות מן
הסוג הזה ולצפות לתושובות קולעות מצדי, שיפחיתו מעוצמת פעולתם
של פחדיי. לא עוד. כעת, עם התבגרותי המיותרת, אני נוטה לקרוא
את המציאות טוב הרבה יותר. פחדיי ישחקו אתי את המשחק האלים שהם
ואני מסוגלים לו עוד זמן רב. עד שאוכרע, בסופו של דבר, מחוץ
לטווח שמיעה. הדבר היחיד שאני יכול לעשותו, הוא לכתוב את כל
פחדיי על פיסת נייר שלא תישמר זמן רב, ולקוות שעצם כתיבתם
תייצר אפקט דחייה זמני, שיקנה לי עוד כמה שעות שינה לא
מופרעות, נעדרות חלומות, נשכחות וחסרות ערך. לעולם אינני כותב
רשימה מן הסוג הזה. עצם המחשבה שכל פחדיי יירשמו במקום אחד
מחרידה אותי לכדי נקישת שיניים מהירה, מזיקה ומכאיבה.

מה עוד ביכולתי לעשות כעת למען פחדיי? למען עצמי?אינני מסוגל
לומר לעצמי בכנות מהו מצבי הנפשי. ברור לי כעת, כמו שהיה ברור
לי גם בעבר, שאני עובר התקף גופני-מנטלי חזק מאוד, שאחת
מתוצאותיו האפשריות תכפה על אמי את תוצאה בדיוק. אינני מסוגל
עוד להודות בגלוי, לא בפני עצמי ולא בפני אנשים אחרים, שאני
עשוי להרוג את עצמי בכל רגע נתון. דמי עשוי להישפך מגופי בשעות
הצהריים המוקדמות של יום שישי אחד, במרכז שוק הירקות הסמוך
לבית הדירות בו אני גר.  פחדי השגרתי מן המוות הוחלף לאחרונה,
ללא ידיעתי, בפחד מן החזרה לחיים. הידיעה שגלגול מסויים עשוי
להנחית אותי כאן שנית, בגוף אחר, בתודעה אחרת שאינה התודעה
החולה המפותחת שלי, מדכאת ומפחידה אותי הרבה יותר משמפחידה
אותי הסתלקותי מן העולם.

פחדיי הולכים ונעשים תוקפניים מיום ליום. בכל בוקר אני מתעורר
לבדי, ללא סיוע שעון, בשעה מוקדמת, חשוכה, ואוחז את פניי
בייאוש. פחד קר ועצום מציף את גופי. שריריי מפרכסים לאיטם,
פניי מתעוותים ללא שליטה, נשימתי נעשית מהירה ולא סדירה, גופי
מתחנן להפוגה שלעולם איננה מגיעה. פחדים לא מבוססים מפני
עינויים גופניים מצד אנשים המוכרים לי היטב מסייעים לכאב הבטן
התמידי אליו אני מתעורר כעת, הגם שאני מקפיד לא לאכול סמוך
לשעת השינה שלי. שעת השינה שלי הולכת ונעשית מוקדמת יותר.
בלילות האחרונים אני נכנס אל המיטה מעט לפני שמתחילות שקיעת
השמש והחשכת השמיים. אני שוכב במיטתי מפוחד, רועד ומשותק,
וממתין לדבר מה שלעולם איננו קורה. הפחד מעייף אותי בעוצמה
שאני משוכנע שאיננה קיימת כלל.

הפחד (שכעת כבר נעשה אחד, ולא אסופת פחדים) מדרבן אותי לחסל את
סיכויי המעטים לקבלת מלגות לימודים, הצעות עבודה רווחיות,
ובעצם כל דבר שעשוי למלט אותי מעט מידי הפחד עצמו. אני שולח
מכתבי בקשה כתובים רע, תוקפניים, מלאי תלונות, אל אנשים שאינני
מכיר. אני מצרף את קורות החיים שלי, מלאות שגיאות ההגהה
המכוונות, ומקווה ששמי יוזכר בהקשרים מטרידים על ידי אנשים
רבים ככל האפשר. מחדרי הקטן, הלח, המשרת את פחדיי (שנאספו שוב
לכדי זר) היטב, אני כותב עמודים על גבי עמודים של פניות
מפוחדות, חסרות כבוד עצמי, אל אנשים שיטרחו לספר לאנשים אחרים
שאינני מכיר, עד כמה כדאי להישמר מפניי. הידיעה ששמי הולך
לפני, חורך ומחסל את סיכויי האחרונים למהלכים תקינים בקרב בני
אדם אחרים, מפיגה מעט את תחושת הפחד הכלבית המריירת התמידית
שדומה שאינני מסוגל לחיות בלעדיה.

כל נקישה קלה על דלתי מעירה בי התקף פחד עצום, בלתי נשלט,
הדוחק אותי לחדר השירותים הזעיר בדירתי, אל מאחורי הדלת, רק
כדי שאוכל להמתין בגוף מפוחד להפסקת הנקישות, לעזיבת אותו גורם
מאיים ולא מוכר, עד שיניחו לי לאורך זמן, ללא דרישות. אני
מתפתל בכריעה בחדר השירותים אפילו כשהנקישות עדינות, מבוצעות
ביד נשית שרוצה בטובתי, בידי אמי, בידי אחי הצעיר המבקש לסייע
לי. הפחד מבצע בי ניעור צווארון תמידי, חד משמעי, שאינני יכול
לו. אינני מוציא עוד את כלבי לטיולים. אני מצליח להביא את עצמי
רק לכדי הולכתו במורד המדרגות ושילוחו אל הגן הציבורי לבדו,
במבט חושש. אני מביט בו מגג בניין הדירות שעה שהוא עושה את
צרכיו בין הכלבים האחרים ופוחד שמא ינשך אותו אחד הכלבים
האחרים, שמא יאסרו אותו פקחי הרשות המקומית, שמא יבעט בבטנו
אחד השיכורים הקבועים השונאים אותי שנאת מוות, כך אני משוכנע.


פחדיי לא יכולים לציית למנגנונים הגיוניים שגרתיים שעשויים היו
להפוך אותם לפחות מאיימים. אין הם פועלים עליי בשעת היקיצה
ובשעת ההירדמות, כמקובל. למעשה, אין שום דרך לדעת מתי יפעלו
ועד כמה. ישנם רגעים מקריים איומים, בהם אני שוהה במחיצת אישה
צעירה המעוניינת לתת לי את גופה, את מחשבותיה, המעוניינת
להתמסר לי ללא פחד, אז תוקפים אותי פחדיי בערמומיות מסויימת,
ללא הבחנה. שיניי מתחילות להקיש אחת בשנייה לאט, מדי כמה
רגעים, ואני מתחיל למלט מתוכי הערות מפוחדות, משוללות הגיון,
מזיקות. פחדיי תוקפים אותי בשעת הרחצה, שעה שרגליי מפושקות,
רועדות, מלאות סבון רחצה. אני נחרד שמא ייכנס אדם זר דרך דלת
הבית הנעולה, ויעשה דבר מה בביתי. אין זה משנה מה יעשה, כמה
זמן יימשך ביקורו, או מי יהיה בדיוק. עצם הידיעה שמישהו עשוי
לשהות אתי בביתי שעה שאני מתנקה מחרידה אותי. אני מוצא את עצמי
עומד תחת זרם המים ומנסה לבודד רעשים, כדי שאוכל להבחין
בכניסתו שלעולם לא תתרחש. הוא משתהה, כצפוי, ואני נותר לבדי.

פחדים שאינני מאמין בתקפותם לגביי הולכים ותופשים את מקומם של
פחדים אחרים, וכך משתמנת לה שרשרת ההנעה המפוחדת שאני אחד
מאופניה, בסך הכול, אחר הכול. כלבי בורח ממני ומוצא לו בעלים
אחר. אני מגלה זאת באקראי, כמה ימים לאחר שאינו שב הביתה.
בתחילה אני נהנה מהשקט המבורך שמביאה עליי היעלמותו, אחר כך
אני נעשה מוטרד בלי לדעת מהו הדבר המטריד אותי. בסופו של דבר
אני יורד לטיול קצר בגן הציבורי הצמוד לבניין הדירות בו אני גר
ומגלה אותו קשור ברצועה לאדם אחר, מחוייך, נטול זכרון בעלות
אחרת. אני ניגש אל האדם שלקח לעצמו את כלבי ומברך אותו בקרירות
לשלום. הכלב מקפץ לקראתי ומכשכש בזנבו. האיש שואל אותי אם אני
מכיר את הכלב היכרות מוקדמת. אני משיב בשלילה וממשיך ללכת משם,
שעה שנביחותיו הקלות של כלבי הלקוח מטרידות אותי רק מעט, במידה
לא מורגשת.