עצרנו את הרכב המשטרתי המוסווה שלנו בפינת מגרש החנייה. המקום
היה מוטל-פשפשים דרגה ז', באותו חלק של המטרופולין שגם יחידות
הרחוב לא מתלהבות להסתובב בו בלי גיבוי. שלט ניאון ענק הכריז
"המוטל של גרייס" והטיל צללים וורדרדים על המכוניות החונות.
רימיני משך את מעצור היד ושחרר אנחה ארוכה ומיואשת. "איזה
סיוט." פלט. "אתה חושב שיבואו להחליף אותנו לפני הבוקר?"
"זה מה שפקד האריסון אמר."
"הוא מלא בחרא ואתה יודע את זה." אמר רימיני ויצא מהמכונית.
יצאתי בעקבותיו. הלילה היה חמים, השכונה הייתה לוהטת, לנו לא
היה כלום חוץ ממעילי-הרוח השחורים של יחידות הרחוב בשביל לשמור
לנו על התחת.

כשהתקרבנו לדלת ראינו את האורות מהבהבים בקומת הקרקע, ויכולנו
לשמוע מוזיקה פסיכודלית במלוא העוצמה. כנראה שנערכה שם מסיבה.
"אני אדבר, אתה תשדר ויברציות שליליות מהדלת, אוקיי?" אמר
רימיני. "הסידור הרגיל." הוא הוציא גלולת-מרץ לעיסה ותחב אותה
לתוך פיו, מתחיל ללעוס במרץ.

נכנסנו פנימה. מאחורי הדלפק ישב פקיד הלילה, בחור צעיר שנראה
כמו סטודנט והיה שקוע במחשב נייד. נשענתי על הדלת ורימיני
התקרב אליו, ידיו בכיסי מעיל-הרוח.
"ערב טוב." אמר בנינוחות.
"ערב טוב. אפשר לעזור לכם?" שאל פקיד-הלילה בהיסוס.
"בטח. מה השעה אצלך?"
לבחור היה פרצוף תמים לגמרי כשהוא הרכין מבטו לשעון, וענה.
"רבע אחרי חצות."
"איזה יופי." רימיני לעס בפה פתוח, ונשמע כאילו הוא מריץ שקית
ניילון בין השיניים שלו. "לילה שגרתי, הא?"
"בהחלט."
"שזה אומר - מה? עסקת סמים רק בחדר אחד? אולי משחק פוקר על
סכומים גבוהים?"
הבחור, עדיין חביב ומנומס, לא ענה.

היו שם שתי דלתות סגורות רחבות שכנראה הובילו לאולם-ריקודים.
משם באה המוסיקה, ועכשיו יכולנו גם לשמוע צרחות די מדאיגות.
צווחות בטונים גבוהים של הנאה מעורבת באימה. רימיני הביט
בבחור, ולעס. והמשיך להביט בו.
"יש שם מסיבה." אמר הבחור. "של אחווה בקולג'."
"באמת? נשמע יותר כמו מסיבת אונס."
"אני מבטיח לך שלא."
"יופי." אמר רימיני ביובש, כאילו לומר: יופי, באותה מידה אתה
יכול להבטיח לנו שאלביס עדיין חי. "תן לראות את התעודות שלך."
"כן אדוני."
הבחור הושיט לרימיני את הניירות ורימיני הרכין ראשו לפנים
והציץ בהם, מבלי להוציא את הידיים מהכיסים.
"ומה אתה עושה חוץ מלעבוד פה, סטיבן דונלד קרמייקל?"
"סקיפ." אמר הבחור. הוא היה כל כך תמים שלא ידעתי אם לבכות או
לצחוק. "אני עושה דוקטורט בדאון-טאון."
"סקיפ, הא?" הנהון, לעיסה. רימיני העיף מבט במסך המחשב.
"ביו-אינפורמטיקה?"
"לא אדוני. הנדסת חומרים."
"נחמד מאוד." לעיסה, הנהון. "אני בלש רימיני. הבחור השקט שם
הוא בלש צ'כוב. נכון שאנחנו חמודים?"
"במה אפשר לעזור לכם?"
על הדלפק ליד המחשב ניצב מסך-תמונות קטן. התמונה הראתה קבוצת
אנשים עומדים מחובקים על סיפון של ספינת דיג. שזופים מאוד
ומאושרים מאוד. המון כחול ברקע. רימיני התכופף ולקח את המסך,
מעיף בו מבט חסר-רגש.
"חברים שלך?" שאל.
"זה שבאמצע. עם הכובע. חבר שלי מהתיכון."
"איפה זה?"
"קי-ווסט."
"חיים משוגעים, הא? הוא שם ואתה תקוע פה. גורם לך לחשוב מה
המשמעות של כל זה."
"מה אכפת לך?" הבחור החליט פתאום להגן על כבודו. זה הרגע
שחיכינו לו. היינו צריכים לראות מאיזה סוג הוא לפני שנחליט
איזו דרך פעולה לנקוט.
רימיני הסתובב לעברי: "צ'יק, תזכיר לי מה זה המשפט הזה שאנחנו
כל הזמן אומרים?"
"אנחנו פה שואלים את השאלות." הפטרתי.
"צ'יק אומר שאנחנו פה שואלים את השאלות." אמר רימיני לבחור
ומשך בכתפיו.
"אז תשאלו ואז תעזבו אותי בשקט."
"צ'יק, מה אתה אומר? לבחור יש סבלנות בשבילנו? בחור, צ'יק אומר
שאין לך סבלנות בשבילנו. זה נכון?"
סקיפ לא ענה והשפיל את מבטו אל ידיו שנחו על השולחן.
"טוב, בשביל בחור חשוב כמוך אני אקצר. כמה זמן אתה עובד פה?"
"ארבעה חודשים."
"ובמשך הזמן הזה, אולי יצא לך לראות את האדם היקר הזה?" רימיני
הוציא את יד ימינו מכיס מעיל הניילון והושיט את התצלום של
אוכל-לייזר לעבר סקיפ. סקיפ הושיט יד לקחת אותו ורימיני משך את
ידו אחורה כקפיץ: "מה אתה נוגע? מה יש לך?" גער בסקיפ. "אני
אמרתי לך לגעת? זה רכוש משטרתי, ילד. אל תהיה משוגע."
סקיפ הנכלם גירד את ראשו. רימיני שמט את ה'רכוש המשטרתי'
בנונשלנטיות על הדלפק. "תסתכל אבל אל תיגע, כמו שהחברה שלי
היתה נוהגת לומר." אין ספק שלרימיני היה סגנון.
סקיפ הסתכל על התצלום. זה היה פוטו-רצח של מעצר. תמונה קדמית
ופרופיל. "נראה לך מוכר איכשהו?" שאל רימיני.
"אני חושש שלא."
"ג'יימס האן טומאמוטו." דיקלם רימיני. "מוכר יותר בכינויי
הרחוב: ג'י-האן, הדאימיו הקטן, ו... צ'יק, מה היה האחרון?"
"אוכל-לייזר."
"כן. אוכל לייזר. מעניין מה הוא עשה בשביל להרוויח את הכינוי
הזה. בכל אופן, לא נתקלת בו לאחרונה, סקיפ?"
"לא."
"אז אתה יכול להיות אסיר תודה. נכון שהוא יכול להיות אסיר
תודה, צ'יק?" לא עניתי. רימיני המשיך: "אז הסיפור הוא כזה,
שהבחור הזה נעצר היום בטוקיו הקטנה, ומאוחר יותר הערב הוא קפץ
מעל הגדר בבית המעצר העירוני. אנחנו מדברים פה על ארבעה
אישומים שונים של שוד מזויין, כפול מזה של אלימות כלפי רכוש,
ו... צ'יק, מה עוד?"
"פעילות בלתי חברתית דרגה ב'."
"כן. וזה אומר, סקיפי, שהוא שייך לדרג ההנהגה הזוטר של כנופיית
רחוב. רוחות-סקיגהארה. אני לא מניח ששמעת עליהם."
"בטח ששמעתי." אמר סקיפ ובלע את רוקו.
"ולמה אני מספר לך את זה? צ'יק, תאמר לסקיפ הנחמד שלנו פה למה
אנחנו מספרים לו את זה."
עדיין לא עניתי. אני הייתי השקט בהצגה הזאת. רימיני נאנח,
הוציא מפיו סוף סוף את מסטיק-המרץ והשליך אותו לסל שמאחורי
הדלפק של סקיפ.
"בגלל שהבחורה שגרה אצלכם בקומה שלישית, חדר 25-B, היא הכלבה
שלו, זה למה. אוי סליחה, נפלט לי, התכוונתי לומר שזו נערה
המוכרת לרשויות אכיפת החוק, כמי שנהגה או נוהגת להתרועע עם
טומאמוטו הנ"ל, המכונה אוכל לייזר."
"אז אתם מצפים לו הלילה?"
"לא, אנחנו לא 'מצפים' לו הלילה, סקיפ." רימיני הזעיף פנים.
"אנחנו סבורים שהוא יצטרך לצאת באיזשהו שלב וליצור קשר עם אחד
המקורות שלו כדי לארגן את עצמו להמשך הבריחה. אוכל, בגדים,
ניירות מזוייפים, נשק, מברשת שיניים, דברים כאלה. כך שאנחנו
סבורים - שים לב, לא 'מצפים', סקיפי - שאולי הוא יראה את
הפרצוף שלו פה הלילה. עוקב אחריי, סקיפי?"
"בהחלט, אדוני."

באותו רגע עלתה נשמע רעש מחריש-אוזניים מהחדר השני: מקהלה של
צרחות שהתערבבו בהן כאב, הנאה ואקסטזה. האורות בתקרה הבהבו
בזמזום חשמלי. המחשב של סקיפ כבה בנקישה.
"מה לעזאזל זה היה?" שאל רימיני.
"סוף משחק." פלט סקיפ.
"מה?"
הוא הסביר לנו את העניין עם מסיבת-הסטודנטים. הייתה עם זה
בעיה. לא יכולנו לעשות הרבה, כדי לא לסכן את המשימה שלנו; מצד
שני, לא התלהבתי לתת לזה להימשך, במיוחד עם הבחור התמים הזה
יושב פה כל הלילה. הוא עלול להיפגע. הסתכלתי על רימיני.
"טוב." אמר רימיני והנהן. "לפני שאנחנו חוזרים לעמדה שלנו,
סקיפי, למה שלא תקפצו אתה והבלש צ'כוב לחדר השני, ותראו שזה לא
יוצא מכלל שליטה? נכון שתעשה את זה בשבילנו, סקיפי?"
"יש לכם צו חיפוש?" פלט סקיפ.
"אנחנו לא צריכים אחד." אמרתי לו. רימיני כבר היה בדרך החוצה.
"אתה מזמין אותנו, כי אתה די מודאג ממה שמתרחש במוטל שלך בזמן
שאתה אחראי עליו."
"אבל אני לא יכול לעזוב את הדלפק." הוא אמר כשכבר הייתי בדלתות
הכפולות. "אסור לי."
פתחתי את הדלתות ונכנסתי לאולם הריקודים, ושמעתי את סקיפ קם
ממקומו והולך אחריי באי-רצון.

בפנים היה חשוך. גריד של אורות מהבהבים בתיקרה ניקד את הכול
בצהוב וכחול. המוסיקה הפסיכודלית התנגנה ברקע, לא נורא-נורא
חזקה אבל כזאת שדופקת את חוש הקצב שלך עם ההתנגנות המטמטמת
שלה. החוגגים היו, כמו שסקיפ אמר, חבורה גדולה של צעירים
מאחוות קולג' - בני טובים שבודקים את הגבולות, נהנים
מהסלאמינג, חושבים שאם יעשו קצת בלגאן בטריטוריה של טיפוסים
קשוחים אמיתיים זה יעלה אותם איכשהו בסולם הדרגות של החיים,
ואולי מישהו ישכח שהרכב שהם מגיעים ועוזבים בו זה בסך הכול
האוטו של אבא. הם לבשו בלייזרים לבנים בגזרות שונות ועליהם
סיכות כסף קטנות בצורת גולגולת. כל כנופייה והמדים שלה. בלטתי
ביניהם עם המעיל השחור שלי, אפילו בחשיכה ההזויה.

הגענו למרכז החדר. מולנו ניצב קונסול-משחק של מכשיר המציאות
המדומה שהיווה את מסמר הערב. מתחתיו היה בחור אחד שרוע על
הריצפה, זרועותיו עדיין מתעוותות בחוסר שליטה, ומישהו אחר ניסה
להחיותו בעזרת כמה סטירות. במעגל הצופים צחקקו כמה בנות ללא
יכולת להפסיק, "הי-הי-הי-הי-הי" מתמשך כמו חריקה חוזרת של
דוושת אופניים חלודה. הכרתי את זה. זו היתה אחת מהשפעות הלוואי
של סמי המסיבות המהונדסים-גנטית שחביבים כל כך על צעירי
המעמדות הגבוהים.

"זה המכשיר?" שאלתי את סקיפ.
"כן."
"איך זה עובד?"
"זה שמשחק את המשחק צריך לנהל קרב יריות נגד חייזרים פולשים,
שנראים כמו ג'וקים מהלכים ענקיים. כשהוא נפגע, הוא חוטף זרם
חשמלי. העוצמה משתנה לפי סוג הפגיעה והשלב במשחק שבו הוא
נמצא." סקיפ הצביע לעבר מסך הפלזמה הגדול שהיה מחובר לקונסול:
"השאר יכולים לראות את המשחק על המסך הזה."
"ומה קורה בסוף?"
"הוא נפגע פעם אחת יותר מדי. ואז הוא מפסיד. ואז הג'וקים
מתנפלים עליו מכל הכיוונים ואוכלים אותו חי." סקיפ התנשם.
"ה... הויזואליזציה בקטע הזה... היא מ... מאוד..." הוא נרעד.
הבנתי את העניין.
"ומה קורה לשחקן עצמו?"
"אם לשפוט לפי הצרחות? הייתי אומר שהוא חוטף את מלוא העוצמה
שהמכשיר הזה יכול לספק. לא מדדתי, אבל זה הרגע שכל האורות פה
מהבהבים. ראית."
"סוף משחק." אמרתי. סקיפ הנהן.
"ומה קורה אם הוא מנצח?"
סקיפ נראה כאילו לא הבין את השאלה. לבסוף משך בכתפיו: "עד
עכשיו זה לא קרה. אני חושב שזה מהמשחקים האלה שאי אפשר לנצח
אותם. הדרך היחידה לסיים את המשחק היא להיטרף חי."

הבחור ששכב על הריצפה קם לבסוף ועמד, מתנדנד ונתמך, מול זה
שהעיר אותו בסטירות. "שיחקת אותה, ג'ואי." העיר הסוטר וסידר את
הבלייזר של חברו. "בהחלט שיחקת אותה, אהוב שלי. הראית להם.
צ'יוואווה, קחי את ג'ואי הצידה ותטפלי בו יפה." הוא דחף את
הבחור לעבר נערה עם שיער סגול מזעזע ועיניים קרועות לרווחה,
מסטולית לחלוטין.
זה מן הסתם היה המנהיג. הכלב הגדול.

"בשר טרי!" נשמעה שאגה מאחורינו. עכשיו כולם נפנו והביטו בנו.
מעגל החוגגים התרחב לאט לאט מסביבנו. הכלב הגדול התקרב אלינו
בחיוך, קסדת המשחק בידו.
"תראו מה זה, אהובים שלי. הגיעו שחקני רכש." אמר בקול מתנגן
והושיט לכיווני את הקסדה. הצחוק נמשך. "לבחורים חדשים יש לנו
טיפול מיוחד. נו, אתם עולים או לא?" הוא נענע את היד האוחזת
בקסדה, כמו שמושכים כלב עם מקל קטן. השארתי את הידיים בכיסים
ולא זזתי. סקרתי אותם, אומד את הסיכויים. לא ממש טוב.
"אוי, הוא ביישן!" נשמע קול דקיק של בחורה ושאגות הצחוק גברו.
ידיים אלמוניות דחפו אותי ואת סקיפ קדימה: מי שדחף אותי עשה את
זה בקלילות מהססת, אבל סקיפ נדחף באלימות ונפל על ברכיו מול
המנהיג בבלייזר.
"טיפ קטן, אהוב שלי." אמר המנהיג בזלזול. "הססנות זה אחד
הפרמטרים של המשחק הזה. אם תגיב לאט מדי, יש סיכוי - לא גדול,
אבל סיכוי - שתחטוף כזה זרם שייגרם לך נזק תמידי. תשאל את
ג'ואי שם." הוא הצביע לעבר קצה החדר. צ'יוואווה הושיבה את
ג'ואי בכיסא שנשען אל הקיר. בחושך ניתן היה להבחין בעיניים
המרצדות ובקצף שעלה מהפה הפעור.
הוצאתי את היד מהכיס עם התג שלי: "הבא ששם עליי יד ישלם על זה
ביוקר." סקיפ התרומם מהריצפה ואיבק את עצמו.
"צ'יוואווה, תרשמי את מספר התג הזה." הורה המנהיג לבחורה עם
השיער הסגול. היא חייכה חיוך אווילי. החזרתי את היד עם התג
לכיס. "הי, המפקד," צעק המנהיג, "מה אתה עושה? היא לא הספיקה
לרשום. תראה לי שוב את הדבר הזה שלך, אהוב שלי, אתה לא רוצה
להפר את החוק, נכון?" שוב שאגות צחוק.
"אבל הרגע הראיתי לה וגם נתתי לה לרשום." עניתי לו כאילו אני
אידיוט. "נכון שזה היה ככה?" היא קלטה את המבט שלי ועמדה שם עם
מבט סתום.
"נראה לי שעכשיו תורך, צ'יף."
"אה, קוראים לי טום." אמר הצעיר, עדיין באותו חיוך מנומס
ובלתי-חדיר. "טום דה-לייני, בשבילך."
אוהו, חשבתי. זה מסביר כמה דברים. ראיתי שגם סקיפ מגיב לאזכור
שמו של היורש של דה-לייני. לאבא של הבחור הזה היה יותר כסף
מאלוהים ויותר השפעה מבודהה.
זה הספיק לי מבחינת סקירת המצב. גם בלי אדון דה-לייני, לא היה
הרבה שיכולתי לעשות. פניתי לצאת.
התקדמתי לכיוון היציאה לאט כדי שסקיפ יוכל להישאר צמוד אליי.
הלכנו דרך השביל שהתפנה בקהל. אחרי כמה צעדים מישהו החטיף לי
מכה מהירה בכתף, מאחור. כשסובבתי את הראש כולם עשו את עצמם
מתעסקים בענייניהם. אלה שהיו יותר קרובים אליי החניקו את צחוקם
אבל אלו שלא היו בטווח המיידי לא טרחו להסוות את השאגות
הפרועות.
כשהגעתי לדלת זינק בחור אחד שנראה כמו רכז פוטבול והתייצב
מולי. הוא היה גבוה ממני בראש וכתפיו מילאו לגמרי את הפתח.
עמדתי מולו כמה שניות, כשהצחוק שברקע לא נחלש, עד שרכנתי לעברו
ודיברתי לאט ובבהירות, כדי שמה שהיה לי להגיד יחדור את הערפל
הכימיקלי ששכב על המוח הממילא לא נורא מפותח שלו. הוא עיכל את
זה קצת ולבסוף נסוג באי רצון, ואני וסקיפ יצאנו דרך הדלתות
הכפולות.
"מה אמרת לו?" שאל סקיפ.
"שכדאי שיזוז לי מהדרך או שאתה תפרק אותו במכות." אמרתי. סקיפ
חייך.

"תגיד," שאלתי אותו כשהוא חזר לכיסא שלו ולמחשב, "מה קורה פה
בלילה רגיל?"
"כמו שהחבר שלך אמר. עסקת סמים, משחק פוקר פה ושם." הוא מישש
את ברכו שנחבלה כשדחפו אותו. "לפעמים ישיבת הפסקת-אש בין שתי
כנופיות. המקום הזה לא מצטיין במה שאתה עשוי לכנות קליינטורה
איכותית."
"מה בקשר לרעש? תמיד יש בעוצמה כזאת או שזה נדיר?"
"אה, זה לא נדיר. באחד הלילות הראשונים שעבדתי פה היה שם טקס
חניכה של כנופייה אסיאתית כלשהי..."
"איזה? צללי בנגקוק?"
"מאיפה אני יודע. הטקס הזה כלל קיעקוע של החניכים החדשים,
בשיטת הקיעקוע המסורתית שלהם. עם מחטים ארוכות משוננות כאלה,
ודיו. ואיך להגיד, יכלו לשמוע טוב טוב שהרדמה מקומית היא לא
חלק מהמסורת הזאת... אז אתה יודע מה עשיתי? התקשרתי להנהלה.
החזקתי את השפופרת באוויר קרוב לדלתות שיוכלו לשמוע. אתה יודע
מה אמרו לי? 'תתעסק בעניינים שלך. אם הבנאדם משלם על מה שהוא
עושה אז תן לו לעשות את זה, בינגו או אורגיה.'"
"זה די הגיוני, אתה לא חושב?" אמרתי לו והוא הביט בי. איזה
פרצוף תמים היה לילד הזה.
"רוצה המלצה ממני?" אמרתי לו בסוף. "לפחות עד סוף הערב, תאמץ
את המשפט הזה של ההנהלה."

הרכב המוסווה שלנו חנה בפינת מגרש החנייה, במקום שאליו הצללים
הורודים של שלט הניאון לא הגיעו ושממנו יכולנו לתצפת בחשאיות
יחסית על חלון 25-B. רימיני היה עם המשקפת התרמית. אני השגחתי
על קורא-ויברציות-הקול, שהיה שקט לגמרי.  
"באמת היינו צריכים גיבוי." אמרתי לו. "לפחות עוד בנאדם אחד.
שנינו יושבים פה בפנים כמו מטרות במטווח."
"האריסון לא היה נותן לנו. אנחנו במשימת חרא, אתה לא מבין את
זה?"
"יש הבדל בין משימת חרא למשימת התאבדות."
"לא אצל האריסון." אמר רימיני. "לא מאז צ'יבה סיטי."
צ'יבה סיטי. לעזאזל אלף פעמים. הפיאסקו עם בני הערובה היה כבר
לפני שנה, ועדיין אף אחד במשטרה לא היה מוכן לתת לנו צ'אנס
להוציא את עצמנו מהזבל. עבודות שחורות ומיותרות, אחת אחרי
השנייה.
הזמן עבר לאט.
"מה עם אלסה?" שאלתי.
"רבנו עוד פעם. אתמול בערב." רימיני דיבר מבלי להסיט את
העיניים מהמשקפת התרמית אפילו לשנייה, ולא יכולתי לראות את
העיניים שלו כשדיבר.
"מה הפעם?"
"היא אומרת שהתיסכול שלי מהעבודה ממלא את כל התא הזוגי שלנו
באנרגיות שליליות שהיא לא יודעת איך להתמודד איתן. כל חודש
משהו חדש, תמיד אני מקווה שהפעם היא לא תחזור, תמיד היא
חוזרת."

פתאום הבחנתי בתנועה במראה וסובבתי את הראש לאחור. זה היה
סקיפ, שהתקדם לכיווננו עם מגש קרטון.
"רים?"
"הממ."
"נראה לי שדווקא יש לנו סוג של גיבוי."
רימיני הוציא לראשונה את העיניים שלו מהמשקפת. "מה לעזאזל...?"
הוא מסר לי את המשקפת ויצא החוצה.
"סקיפ, איזה חמוד אתה, מתגנב עלינו ככה. מה עובר בראש
האינטליגנטי שלך?"
"פיצה." שמעתי את סקיפ אומר. לא התאפקתי, הוצאתי את העיניים
מהמשקפת ועזבתי את החלון, תוך הפרה מפורשת של נוהל מעקב מספר
שמונה. פשוט הייתי חייב לראות את הפרצוף התמים שלו כשהוא אומר
את זה.
"חשבתי שאסור לך לעזוב את הדלפק." אמר רימיני.
"נכון." הסכים סקיפ. "אתה רוצה עם פטריות או בצל?"
הסתכלתי על רימיני. לא להאמין, אבל הוא היה תקוע בלי תשובה.
הסטודנט זב החוטם הזה היכה את הבלש רימיני במשחק שלו.
"צ'יק," אמר רימיני לבסוף, "בוא תראה. סקיפ הביא לנו פיצה."
"תודה לך, סקיפ. איך הולך לך שם בפנים?" שאלתי תוך כדי השקפה.
"אותו דבר."
"העיקר שלא ייצא משליטה."
"צ'יק אמר לי שהם נטפלו אליך קצת." אמר רימיני.
"לא נורא." אמר סקיפ בביטול.
"דברים כאלה עולים לי על העצבים." אמר רימיני, לוקח מסקיפ את
מגש הפיצה ומניח אותו על מכסה תא המטען. "עבריינים של שוקולד
כאלה. תמיד מתייחסים אליהם בסלחנות, עד שזה נגמר באיזה שוד
מזויין ורצח שהתחילו סתם בשביל הכיף. תגיד, זה באמת הבן של
דה-לייני שם בפנים?"
"כן. בדקתי את החתימה על הצ'ק."
"טוב. זה לא הולך לעזור לו כמו שהוא חושב. לפחות לא אצלנו. מה
יש, סקיפ? מה אתה מסתכל עליי?"
עברו כמה שניות עד שסקיפ השיב: "אתה לא אמור לשאול, 'מה יש
סקיפ, חמוד שלי, צ'יק נראה לך שמשהו קרה לסקיפ, סקיפ צ'יק אומר
שמשהו קרה לך?'"
לא התאפקתי ופרצתי בצחוק. רימיני הצטרף אליי. "עלית עלינו."
אמר ופרש את זרועותיו לצדדים בהשלמה. "עלית על התרגיל שלי. אין
מה לעשות, רק ככה אני יכול לעבוד על האנשים שאיתם אנחנו
מתעסקים, ואולי גם קצת על עצמי. קיטש מוחלט, זאת השיטה של
רימיני."
"תאמין או לא, בחיים האמיתיים הוא טיפוס שקט ורגיש." אמרתי.
רימיני החווה קידה קצרה.
"בכל אופן, אתה אל תדאג בקשר לדה לייני." אמר רימיני. "אני
מסביר לך, כי אני רואה שאתה מודאג. הבדיחה תהיה על חשבון אבא
שלו אם הוא יעבור שם את הגבול. המכשיר הזה שיש להם שם לא חוקי,
אתה יודע. בקלות אפשר לאסוף את כולם ולארגן להם איזה טיול
חינוכי לנוער בסיכון."
"כן." הגבתי מתוך המכונית, עדיין משקיף. "ואז הלך הסיכוי שלנו
לראות אפילו את הקעקועים של ג'י-האן."
"איזה סיכויים, צ'יק." הגיב רימיני בעייפות. "איזה סיכויים
בראש שלך."
"למה הכוונה?" שאל סקיפ. רימיני נשען על כנף המכונית.
"סקיפ, אתה בחור חכם שלומד הנדסת חומרים. אז תגיד לי אתה. מה
הסיכוי שמנהיג כנופיה שמואשם בכל מה שסיפרתי לך קודם, יקפוץ
לבקר איזה נקבה שהוא לא ראה כבר חודשים, חמש שעות אחרי שברח
מהכלא? אפילו אם הוא חושב עם הזין כמו שהמטומטמים במפקדה
סבורים - ודרך אגב הוא לא - אז מה הבעיה למצוא איזה זונה על
הגבול במקסיקו?"
"אז אתם..."
"נמצאים פה בשביל לסגור את הזווית הזאת, ליתר ביטחון." אמרתי.
"שזו דרך אחרת לומר שזרקו אותנו לפה בשביל להיפטר מאיתנו,
סקיפ." תיקן רימיני. "כן-כן. אתה מסתכל על שני הפשלונרים של
המרחב."
סקיפ שתק כמה דקות ולבסוף אמר, "טוב חבר'ה, הפיצה מתקררת. אתם
אוכלים?"
"צ'יק," שאל רימיני, "מותר לי לאכול כבר?"
"מה השעה?"
"אחת עשרים ושבע."
"אז כן."
"לקחתי קודם גלולת מרץ לעיסה." הסביר רימיני כשקילף משולש פיצה
אחד מהמגש.
"אה, זה מה שזה היה?"
"כן. הדבר הסינטתי הרועש הזה שלעסתי לך מול הפרצוף. מסטיק-מרץ.
בכל אופן, יש לזה כל מיני תופעות לוואי שבגללן צריך לחכות לפני
שאוכלים משהו. צ'יק, רוצה פיצה?"
"אני עם המשקפת. תאכל אתה קודם."

אחרי כמה דקות ראינו שוב את האורות מהבהבים בקומת הקרקע. סוף
משחק. מישהו מתפתל שם עכשיו על הרצפה, בזזט-בזזט.
"כדאי שאני אחזור." אמר סקיפ.
"רק תהיה זהיר, סקיפ. לא משנה מה יקרה שם, אל תנסה לעשות
אפוס." 'לעשות אפוס' היה הביטוי המשטרתי שמשמעותו למות צעיר
בגלל חוש-גבורה פעיל מדי. כבר לא ממש זכרתי מה מקור הביטוי.
סקיפ פנה ללכת, ואחרי כמה צעדים הסתובב לעברנו. "תגידו לי
משהו." אמר. "אם שני הפשלונרים של המרחב מתאפיינים בזה שאחד
מהם לא מוריד את העיניים לשניה מהחלון שעליו הוא אמור לתצפת,
והשני דוחף לעצמו חומרים בשביל להיות עירני, וכל זאת בשביל
לבצע משימה שאין בה שום טעם... אז איך מתנהגים המקצוענים של
המחוז?"
לא ענינו כשהוא הלך. נתתי לרימיני את המשקפת ולעסתי קצת פיצה.
"מה אתה אומר על הבחור הזה?"
"בחור נחמד." אמר רימיני. "מזכיר לי מישהו. לא יודע מי."
לפעמים כשאתה עייף, ורחוק מהבית, וחושב על הדברים הלא נכונים,
אתה פולט בקול רם משפטים שהתכוונת לומר לעצמך. ידעתי בדיוק את
מי סקיפ מזכיר. הבחור ההוא שנהרג לנו בצ'יבה סיטי. גם הוא היה
תמים, חברותי, הלך אחרינו נאמן כמו כלבלב, ועורר איכשהו באנשים
את האשליה שהוא יודע לדאוג לעצמו.

השעות עברו. ועברו.
במצבים כאלה אתה יושב וחושב בעל-כורחך על כל מיני דברים. מסיע
בראש שלך הלוך חזור את כל הדברים הלא נכונים. בהלך רוח נפיץ
שכזה, אזעקות-שווא שמעלות ומורידות אותך עוד יותר הן העינוי
האולטימטיבי.
אזעקת השווא הראשונה הייתה כשקיבלנו הודעה שתפסו את טומאמוטו.
כוח של משטרת המדינה זיהה איזה נווד שיכור תופס טרמפים קרוב
לגבול, צעקו לו לעצור וכשהוא התחיל לרוץ בכיוון הלא נכון ריססו
אותו. אחרי עשרים וחמש דקות של חוסר וודאות, הודיעו לנו רשמית
שזה לא הוא ושהמשימה נמשכת כרגיל. השאלה היחידה שנותרה הייתה
האם הם צעקו עצור ואחר כך ירו או שמא זה היה להיפך? התקשיתי
להאשים את משטרת המדינה, היה להם סיפור ארוך עם רוחות-סקיגהארה
והניקוד לא היה לטובתם. ובכל מקרה למי אכפת מה הדעה שלי
בעניין?
אבל לא ממש הספקתי לחשוב על זה כי קצת אחר כך, ממש לפנות בוקר,
הייתה אזעקת השווא השנייה. חלון 25-B, בניגוד לכל הציפיות,
נדלק.
"גוף חם בקומה שלישית. מתקרב לדלת שלנו." אמר רימיני, בקור רוח
מוחלט אבל ראיתי את אצבעותיו מלבינות, מתהדקות על המשקפת.
"מתגנב לאט."
תפסתי את המטול. אף אחד לא שקל בכלל את האפשרות שיהיו לנו
תוצאות מוצלחות במשימה הזאת. זה הולך להיות טוב, ממש טוב.
איזנתי את המטול לכיוון החלון.
"הוא עוצר ליד הדלת." המשיך רימיני. "נראה מהסס..."
המטול כבר היה דרוך כשפתאום חשבתי על משהו: "רים, תסתכל רגע על
הדלת  הקדמית."
הוא קלט מיד על מה אני חושב והסיט את המשקפת. "חרא. הבחור לא
שם!"
"תסתכל שוב על המטרה."
הוא הסיט את המשקפת בחזרה אל החלון, וחרק בשיניו: "הוא נמוך
מדי בשביל להיות ג'י-האן... אוי לא..."
"לעזאזל!" פרצתי אל מחוץ למכונית ורצתי אל המוטל. פרצתי פנימה:
הדלפק של סקיפ היה נטוש. האקדח זינק ליד שלי כשטסתי במדרגות
לקומה השלישית. סקיפ עמד ליד דלת 25-B, שפוף, מהסס.
"סקיפ, מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?" הוא ניתר במקום והסתובב
לכיווני, מפוחד כארנבת. "השתגעת? תתרחק מהדלת!"
"רק רציתי לראות..."
תפסתי אותו בצווארון וגררתי אותו למטה.
"...אם יש התפתחות בעניין אוכל-לייזר!" הוא התנשף. "לא עמדתי
להיכנס, רק הקשבתי! אני נשבע!"
"רק הקשבת, הא?" מחיתי את הזיעה מהמצח. "רים?" אמרתי למכשיר
הקשר הקטן שבצווארון שלי. "רים, איפה אתה?"
"מכסה את החלון. שום דבר לא קפץ החוצה. מה הולך שם?"
"אזעקת שווא, רים. זה היה הטמבל מהקבלה."
"הרגת אותו?"
"עדיין לא."
"תשמור לי חתיכה. אני מגיע." הודיע רימיני.
רימיני נכנס בדיוק כשהיה עוד סוף-משחק. בזזזט-בזזט, אורות
מהבהבים, מקהלת צרחות שהבליעה את הצעקות שלו.
"...לעזאזל זה היה?!?"
"רק חשבתי לבדוק..." פתח סקיפ הנכלם.
"רק חשבת להכניס את עצמך לסטטיסטיקה של
היה-חייב-להיות-גיבור-ינוח-על-משכבו-בשלום, הא? תשאיר את
העבודה הזאת לנו ותשב פה בשקט על המחשב שלך, זה כל כך קשה?"
צרח רימיני. "אנחנו מתצפתים מבחוץ כל הלילה עם משקפת תרמית,
וגם מאזינים..."
"כן, אבל אפשר לעבוד על המכשיר הזה, נכון? אפשר להסוות שני
אנשים כאילו זה אחד, או למשל לשבש חתימה תרמית, או אפילו עם
מספיק קרח..."
"וגם אפשר לזהות פתאום דמות חמה מתגנבת לאורך המסדרון, ואז
לחכות שהיא תיכנס לחדר ולירות רימון זרחן דרך החלון! וזה -
בדיוק - מה - שעמדנו - לעשות!"
סקיפ שתק. רימיני שיפשף את רקותיו וצעק: "יש לך מושג מה היה
קורה, אם צ'יק לא היה קולט בזמן שאתה עלול לעשות לנו תרגיל
כזה?"
אחת הדלתות הכפולות נפתחה וראש מצובע השתרבב מדלת אולם
הריקודים: "מה קורה פה, אהובים שלי?" יללה צ'יוואווה. "אתם
מנסים להעביר את האקשן לפה? לא מנומס לפתוח מסיבה פרטית ולא
להזמין." החיוך הנמרח, המסומם שלה, נראה כמו חמאה נוזלת.
"תחזרי לטקס הסאדו הסטודנטיאלי שלך, זונה!" צרח רימיני והיא
צחקקה, הפריחה נשיקה וחזרה פנימה.
"אה, לעזאזל עם כל זה." פלט רימיני לפני שטרק בחוזקה את הדלת
מאחוריו.
בשקט שהשתרר התיישב סקיפ, זועף, מאחורי הדלפק שלו. "חשבתי שאתה
יותר חכם מזה, סקיפ." אמרתי לו.
"עמדתי להעיז, פעם אחת בחיים." אמר סקיפ.
"עמדת להתאייד. אתה פשוט לא קולט כמה קרוב היית להחזיר ציוד."
"המתח עלה לי על העצבים." סקיפ היה מודע לכמה התירוצים שלו
נשמעו חלשים כרגע. "חוץ מזה אתה יודע שאם הייתי מצליח לא הייתם
אומרים כלום, חוץ מאולי 'כל הכבוד סקיפ, איפה היית עד היום'."

"זה מה שאתה רוצה שנגיד? בבקשה. כל הכבוד סקיפ, איפה היית עד
היום."
"חשבתי שתהיה מסוגל להבין את זה."
זה כל העניין, שיכולתי להבין בדיוק. וגם רימיני. זאת הסיבה
שהוא איבד שליטה לרגע, בניגוד מוחלט לכל מה שאפיין אותו, ואולי
גם אני הייתי מתעצבן אם היתה נשארת לי טיפת ציפייה חיובית לגבי
משהו. ולפני שממש חשבתי על זה עד הסוף, סיפרתי לסקיפ הכול.
בקיצור ובתכליתיות הסברתי לו למה אני, וגם רים, תקועים ברשימה
השחורה של המחוז עד סוף הקריירה שלנו. צ'יבה סיטי, והבחור שעבד
בתור עצמאי בשביל אחד התאגידים - מנתח-מידע-שטח, שזה הסוג של
שכיר-חרב שמקבל את העבודות המלוכלכות. עבדנו איתו במספר
הזדמנויות בעבר והחלטנו לתת לו מבט פנימי על הסקופ של
בני-הערובה, בגלל שהוא היה טוב בפוקר וסיפר יופי של בדיחות,
וחשבנו - מה כבר יכול לקרות, אנחנו זה אנחנו, בלש רימיני שהוא
השוטר הכי צעיר שקיבל עיטור מידי המושל, ובלש צ'כוב שפיקד על
מבצע עוקץ מורכב אחרי פחות משנה במחוז, בלה בלה בלה. מזל
שנזכרתי לסתום את הפה לפני שנכנסתי לתיאורים של מה הם עשו לו
שם. של איך שהגופה נראתה כשהעניין הסתיים.

רימיני קרא לי בקשר. "אתה עוד שם?"
"כן."
"בוא נעוף מפה, צ'יק." הוא אמר בעייפות. "נסגור את המכסה על
הלילה הדפוק הזה. אני רוצה לחזור הביתה, להתקשר לאלסה ולהגיד
לה שהיא יכולה מצידי למות."
לא היתה לי שום כוונה להתנגד. אבל ברגע שקמתי זה קרה עוד פעם.
סוף משחק. בלי קצר חשמלי הפעם, רק קריאות אכזבה מאוחדות: "מה
זה?" צרח מישהו, כנראה דה-לייני. "בקושי שלוש דקות מזדיינות?
אהובה שלי, את הולכת לעשות את זה עוד פעם."
או-קיי.
ניגשתי לדלתות הכפולות ובעטתי בהן בלי הרבה גינונים. הן עפו
לצדדים ונכנסתי פנימה. סקיפ נכנס אחריי, בפנים חתומות.

המוזיקה כבר לא ניגנה ברקע וכל החוגגים עמדו במעגל, מתנדנדים
ומריעים בכבדות. פילסנו דרך אל קונסול המציאות המדומה, שם עמד
דה-לייני הצעיר מול צ'יוואווה שכרעה על ברכיה. הבחור הגדול
שנראה כמו רכז-פוטבול פיתל את שתי זרועותיה מאחורי גבה, ומישהו
אחר, שמשום מה לבש רק תחתונים, עמל להרכיב עליהן את כפפות
המשחק. דה-לייני ניסה להלביש לה את הקסדה.
"איזה ציפורניים יש לבת זונה הזאת," נשף רכז-הפוטבול.
"תחזיק אותה!" צעק דה-ליין. "תפסיקי להתפתל, אהובה שלי, בבקשה
תפסיקי להתפתל או שאני מחבר את האלקטרודות ישר לרחם הדפוק
שלך!"

"עזוב אותה." אמרתי. דה לייני הפנה לעברי שתי עיניים חיוורות
ומופרעות לחלוטין.
"מה אמרת לי, גרדן-מדרכות?"
"מה ששמעת, ילד-של-אבאל'ה."
דה-לייני שמט את הכפפות והתרומם. הוא הסתכל עליי מלמעלה למטה.
לא היה חריץ אחד בהגנה שלו. הבחור הזה היה מנהיג מלידה. הוא
אמנם נולד וגדל בצד הנכון של החיים, אבל גם אם היה בא מהרחובות
הוא היה יוצא כלב-גדול.
"אהובים שלי. בואו נראה לשחקן-רכש הזה מה זה קלאסה." אמר
בפשטות. שני הבחורים מיהרו לציית ועזבו את צ'יוואווה, שנשארה
כורעת על ברכיה וראשה מתנדנד מצד אל צד.
הבחור העירום התקדם לכיווני. אחרי שניה הוא עף אחורה. גופו
הוטח כנגד קונסול המשחק ונזל לרצפה. מסך הפלזמה הבהב לשניה
והמשיך לעבוד.
רכז הפוטבול עשה ראשית-תנועה גולמנית. הדבר הבא שקרה זה שסקיפ
הסתער קדימה, מניף את הכיסא שנשען קודם אל הקיר, וניפץ את
הרהיט על הראש העבה שהיה גבוה ממנו בשלושים סנטימטר. הענק צנח
כמו מגדל מתמוטט ונחת על הרצפה עם הראש קדימה, והמשיך לשכב ללא
תנועה. סקיפ השליך את שרידי הכיסא.
דה-לייני לא נראה מוטרד, בכלל. "הצגה יפה, אהוב שלי." אמר בקול
מתנגן. "זה הסוף שלך בעיר הזאת."
העפתי מבט מסביב. המעגל התרחב לאיטו. הם התרחקו מאיתנו. סמוך
לרגל שלי התגלגלה סיכת הגולגולת הכסופה שכנראה נפלה מהבלייזר
של רכז הפוטבול.
"קצת קלאסה, הא?"
התקרבתי למכשיר.
צ'יוואווה, בלי שום סיבה, התחילה להשמיע קולות קצב של בום-בוקס
מגרונה. "א-צ-א-צ-א-צ..."
"לא, צ'יק," מלמל סקיפ.
חיברתי את הכפפות. "תראו תראו!" התנגן קולו של דה-לייני. כל
המתח שהחזיק את כולם התפוגג במכה אחת. כולם החלו לשאוג.
"קדימה!"
"גדול, אוח, אלוהים, זה גדול..."
"שיחמם קצת את התחת שלו על החשמל המענג!" צעק מישהו פואטי
במיוחד.
הרמתי את הקסדה.
"צ'יק!" קרא סקיפ בחוסר אונים והצביע על דה-לייני. "הוא מסובב
את הוולטאז' למקסימום!" מישהו ניסה לתפוס את הזרועות של סקיפ
מאחור ובלי לחשוב הרבה הוא הכה במרפקו אחורה. מישהו נסוג באנקת
כאב. הם התרחקו מסקיפ, וכולם עמדו והביטו בי חובש את הקסדה,
והריעו.
"מתחילים!" צעק דה-לייני.
המשחק התחיל לרוץ.

באופן בסיסי זה היה משחק יריות, לפי אותו עקרון של הסימולציות
שעושים ביחידה מדי פעם. הם מנסים לירות בך, אתה יורה בהם קודם.
רק שהסתבר שהמשחק הזה היה הרבה, הרבה, יותר קל. היה כמובן את
עניין הזרם החשמלי שהיה עשוי להקשות על העניינים, רק שאין לי
איך לדעת כי לא הרגשתי אותו. הם לא פגעו בי.
החייזרים הופיעו מולי, ג'וקים גדולים ומהלכים על שתיים,
משמיעים צרצורים וצרחות בתדר גבוה וצורם שיניים. בהתחלה הם סתם
נשכו. אחר כך הם ירו מין קרני-אור כאלה דרך כל מיני מיחושים
מגעילים. הם היו כל כך איטיים, שלא הבנתי מה בדיוק האתגר פה.
כיוונתי ויריתי. לראשון התפוצץ הראש וחלקיקים עפו לכל עבר.
יריתי בעוד אחד.
הם המשיכו לבוא. המשכתי לירות.
הייתי מרוכז בהם, מחודד, ולא הייתי ער לזמן שעובר עד שתפסתי
שהשאגות והשריקות שהציפו את העולם הוירטואלי שלי מבחוץ נפסקו
פתאום. היה שקט מסביבי.
"מה קורה למכשיר המחורבן הזה?" שמעתי את דה-לייני שואל
בקרירות, בקולו המתנגן והאלגנטי.
"המכשיר בסדר." ענה מישהו. "תראה את הקריאות..."
"עזוב את הקריאות, תסתכל על זה." אמר מישהו. "תראה, תראה..."
מישהו אחר השמיע מין גרגור.
"סקיפ?" קראתי תוך כדי ירי. "הכול שם בסדר?"
"הכול פנטסטי." סקיפ נשמע נרגש.

הם נהיו יותר מהירים; אני נהייתי יותר מהיר. הם התחילו לעופף;
התחלתי לכוון יותר גבוה. הצרחות שלהם נהיו גבוהות מדי, בלתי
נסבלות, אז הפעלתי לעצמי בתוך הראש את המטרונום הוירטואלי.
ואחד אחרי השני הם התפוצצו והתקפלו וצנחו, גרגרו וצווחו ונאקו,
ונפלו. ונפלו. והמשיכו ליפול. והזמן עבר, והמשיך לעבור. זה
נמשך הרבה זמן, ובכל זאת המשכתי לירות כמו פרש-החצות ולחסל
אותם כאילו זה מה שאני מתעתד לעשות עד סוף החיים שלי.
זה באמת היה המשחק שלי.

בסוף זה נגמר. פשוט ככה.
העולם הוירטואלי התרוקן. הגופות החייזריות האחרונות התפוגגו.
עמדתי שם לבד ונראה היה ששום דבר לא מתכוון לבוא אליי יותר.
ואז הבהבו אותיות באוויר מולי והתחברו למשפט: "סוף משחק".
הורדתי את הקסדה.
חומה שקטה של אנשים בבלייזרים לבנים ניצבה בשקט מוחלט מול מסך
הפלזמה. בקונסול נשמעו פצפוצים של הזרם החשמלי במתח גבוה שרץ
דרכו מבלי למצוא לו פורקן.
שמטתי את הקסדה והיא התגלגלה על הריצפה לכיוון דה לייני. היתה
לו הבעה של מישהו שקם בבוקר ומגלה שנערת-הליווי גנבה לו את
הסטריאו. שמטתי את הכפפות על הריצפה והחזרתי את הידיים לכיסים,
וכשפניתי לכיוון היציאה בעטתי בסיכת הגולגולת הכסופה שעל
הריצפה. "סוף משחק, סקיפ. בוא נלך." אמרתי.
בשקט האבסולוטי ששרר כשיצאנו משם, אפשר היה לשמוע את הסיכה
פוגעת בקיר.

את אוכל-לייזר לא תפסו באותו לילה. שאר הצוות שלנו בילה את
הלילה בסיורים ברחובות, תשאולים, תצפיות. ארבעה חבר'ה כמעט
הסתבכו באחד המועדונים של רוחות-סקיגהארה. לאף אחד לא היו
תוצאות חיוביות כלשהן להציג בדוחות שלו. תוצאות הלילה: אפס
עגול ושמן.

לפני שעזבנו, אני וסקיפ עמדנו בחוץ, נשענים על המכונית, ובאור
הזריחה התכלכל והיבש סקרנו את החוגגים של אחוות
הבלייזר-והגולגולת. הם זלגו החוצה בקבוצות קטנות, מתנהלים
בכבדות אל מכוניות הפאר שנראו פתאום קטנות ומושפלות ממש כמוהם,
ועזבו את המקום בחריקת צמיגים. רימיני ישב בתוך הרכב ועדיין
בהה לכיוון חלון 25-B, למרות שכבר היה ברור לגמרי שאין שם
כלום.
"הראית להם." אמר סקיפ שוב ושוב. "בחיי, בחיי, פשוט הראית להם
מה זה. הראית להם..."
לא עניתי. אני חשבתי לעצמי בערך אותו דבר.