בכי על גבי לילות.
תקווה על גבי אשמה שזה רק עוד חלום רע ותכף נתעורר.
ופנייך כאילו דוהות עם הדקות,
ועשר שנים עוברות בארבעה חודשים של ייסורים אין סוף קץ.
אותם פנים חרוטות בזיכרוני, נידפות כמו עלה.
אשמה שלא תרפה, אשמה תמשיך לרדוף.
עד קץ נשימות.
אם רק הייתי יכולה לקחת את כאבך ולשתול אותו בתוך לב של רוצח
או סתם בשום מקום,
ושוב אותן שאלות.
ולמה לך. למה לך.
סתם כך משום מקום.
מישהו בא וצורב לך עוד חור שחור בלב,
יש לכן לב גדול מידי, זה לא יכניע אתכן.
לא.
מי ייתן, זה יסתיים רק בעוד כאב ולא יותר.
ונחיה...נחיה.