יושבת וצופה אל מחוץ לחלון, אל העולם הזה שאני לא מכירה. פוסעת
בו יום יום, ובכל זאת מרגישה כאילו הוא חדש לי, זר. ואני נמצאת
במרחק עולמות ממנו, במרחק עולמות מעצמי, ממך. אתה אומר לי
מילים יפות ברמזים. אני מנסה להתעלם, רמזים כבר לא מספיקים לי.
אני רוצה לשמוע שאתה אוהב. אבל אתה לא מתקרב.
אני זוכרת את הריצות האלה, כשהיה יותר כוח, כשהיו חלומות,
כשהצבעים היו עזים יותר והאהבה חזקה. ועכשיו הכל מאחור, ואני
נוסעת ליד העולם המוכר, ומרגישה כל כך רחוקה. הריצות שלי נתנו
לי כוח להמשיך וכשהרגליים היו כואבות ידעתי שאוכל להמשיך כך
לנצח. והיום כבר בספק שאחזור לרוץ בכלל, כבר לא חושבת על
להמשיך.
אבל החורף שנמצא עכשיו כבר באופק גורם לי להרהר, אולי בכל זאת
יש סיכוי. העננים האלה מעלים שוב חיוך, אולי הניצוץ לא כבה, רק
התחבא לו. אולי עוד יש תקווה מעבר לדלת. אולי כשאתה מחייך אליי
ומנסה לרמוז, אני רק צריכה לחייך בחזרה והכל יחזור למקום שלו.
אולי אחזור לעצמי, ואולי גם אתה תחזור אליי ביום גשום אחד...