תארו לעצמכם בית יהודי בארץ גושן, ערב יציאת מצרים. השעה
מאוחרת מאוד, סמוך לחצות הלילה. בני הבית מסובים כולם סביב צלי
האש, תוחבים אל פיהם בחיפזון פיסות בשר תוך שבעל הבית- אולי
סוסי, או נון, או פשוט פשחור- מאיץ בהם לגמור הכל מהר, שלא
יסתבכו עם השאריות מחר בבוקר, וזהירות שלא לשבור שום עצם,
ותאכלו גם מהראש, זה מאוד טעים וחייבים לגמור הכל, "ראשו על
כרעיו ועל קרבו" כאשר דבר משה. המסובים ממשיכים במלאכה,
משתדלים להתעלם מהסנדלים המציקים, החגורה המגרדת, המקל המעצבן
ביד ובעיקר מריח הדם העולה מן המזוזות ומן המשקוף.
ולפתע... קורה משהו. אמנם לא קרה כלום, אבל לרגע הכל שקט.
המסובים מביטים סביב כשצינה מחלחלת בבשרם; עיני כולם נעוצות
בפתח החשוך. אך אין שם איש. והם ממשיכים לאכול בחיפזון.
ומן האפלה החשוכה בוקעות ועולות הצעקות. נדמה כאילו כל ארץ
מצרים צועקת, באימה, בכאב, ביגון, בזעם, ביאוש, צעקה גדולה אשר
כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף (האמנם? וכאשר השלכתם את בנינו
ליאור?). נדמה כאילו הארץ עצמה קוראת, מתחננת, הקולות ניטחים
על המסובים המבוהלים מכל עבר, ולפתע קורעת את הצעקה הגדולה
צעקה אחרת, דקה, מעונה, חודרת. בעל הבית (גמלי?) מפסיק ללעוס.
פיסת מצה נושרת מפיו. הוא מכיר את הקול הזה.
זה שכנו, מרנפתח (או אולי חופרע, או סתי). אמנם, בעבר קשה היה
להאמין שיחוש כלפיו דבר מה מלבד שנאה - הרי הוא מצרי, אדון,
הוא היה מביט בו בלגלוג כל בוקר, מדי פעם גם היה מבקש ממנו
שיואיל לחפור מחדש את תעלות ההשקאה (ההצפה האחרונה פשוט הרסה
אותן והרי אתה רגיל לעבודות מהסוג הזה, לא?). אבל בזמן האחרון,
איכשהו, הוא השתנה, נעשה, איך נאמר, רך יותר, איכפתי. לא רק
בגלל המופתים המופלאים של משה, לפחות הוא חשב שיש משהו מעבר
ל'יראת משה' (כמו שאישתו קראה לזה) בהתנהגות שלו.
ועכשיו הוא עומד בדלת, בעצם קורס בדלת, נשען על המזוזות, ידיו
מחליקות על הדם, הוא אינו שם לב לכך, הוא מרוכז במשפחה שבבית,
הוא מביט בהם, באב, באם, בבניהם, פותח בקושי את פיו ומאלץ את
המילים: "צאו. בבקשה. צאו מכאן. מהר. אל תתמהמהו. צאו. כולנו
מתים. בבקשה, צאו." בעל הבית (אולי הושע) מביט בו בתמהון, אינו
מבין. והוא ממשיך, סוקר את הנעלים, החגורות, המקלות: "הלא אתם
מוכנים? אל תתמהמהו עוד. צאו. בבקשה... צאו! לכו לעבוד את
אלהיכם! אנא, צאו מכאן!" והוא מושך ומקים אותם, תוחב לידיהם
מכל הבא לידו, מצות, מרורים, פסח, בצק, בגדים, טוב, זה פחות
חשוב, בבקשה, צאו כבר!
בעל הבית הנדהם והמבוהל נזכר סוף סוף בדבר משה. הדם, הבכורות,
העונש הסופי, היציאה... רק רגע. זו לא יציאה סתם. הרי משה
ציוה: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" מי יעז לעבור על דבר משה?
הוא נעמד, מסרב להפצרותיו של שכנו שיזוז, שיצא, הוא נבוך, ובכל
זאת, מצליח לומר את המילים האיומות, המיותרות כל כך ברגע הזה
דוקא: "את הזהב". חופרע מביט בו בתמהון. הוא קופא במקומו. "ואת
הכסף". רעמסס אינו מבין. על מה הישראלי מדבר? כסף? זהב?! כולנו
מתים!  "ושמלות... אני מצטער, אני... כך ציונו משה." עכשיו הוא
מבין. משה. זה סיפור שונה חלוטין. ובכן, משה ציוה. אם כך...

"ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב
ושמלות...וינצלו את מצרים"