מתת אתמול, כנראה בצהריים.
מתת אחרי מחלה ארוכה וכואבת.
היום קברנו אותך.
עכשיו את באדמה.
אני כאן.

כל רגע בו חיית היה רגע מופלא.
כל תמונה שצילמת, כל ציור שציירת,
כל נשימה שנשמת -
היו רגעים בהם חיית,
בהם תמשיכי לחיות.

אולי את לא זוכרת אותי.
ואולי דווקא כן.
אני זוכר אותך.
וכל רגע בו אני חי
הוא רגע שבו גם את חיה.
אני כאן.

הם ספדו לך
ושאלו:
האם מפחיד למות?
ואני שואל:
מה כואב יותר-
למות או לחיות?

אין שום קסם
שיחזיר את הזמן לאחור.
אין שום נס
שיעיר אותך ממשכבך.

וטוב שכך.

בסוף הרי נגיע לשם כולנו.
אין מה למהר.

לפעמים נדמה לי שאחיה לנצח.