רק בתום תקופה, התייצב הנוף בפנינו, קריר ונרחב. רבבת בני יקום
נמהרים ריחפו החוצה, פיסות סבון ברחבי התחנה.
בפתיחה, ניצבתי, קפואה תחת תקרה חיוורת, תיק התורקיז נתון בי,
ותהייה בפניי.
"בואי. מכאן", פתחה יפית נתיבנו.
נסחפנו בנהר הבריות.
"את צריכה עזרה עם התיק?", תהיתי, נסחבת.
"לא, תודה. אני מסתדרת יפה מאוד", בהקה, חיונית, ואז פנתה,
חיוך בפיה. "אני חושבת שנהנה ביומיים האלה".
רחקנו. התחנה וחיינו הרבים, נותרו מאחור.

רחובות נקיים נפתחו בפנינו, ספוגי תקוות, חנויות וניתוק - בתום
ריב, בורח בחור נזוף ונותר ברחוב. בתום יחסים, נותרת הבחורה
בבית קפה, בין יבבותיה. בתום יבבה, נותר בן ה-6 התם ברוח, ורץ
אחרי אמו הניתקת.
הם אינם רואים את היופי הרב. גם לא את הזוהמה. רק תקוותם נתונה
בם. תקוותם, ייסורם - היינו הך. הרחוב הוא רק תפאורה.
ובבימת חיינו, היו בנות תוהות, הפונות תחת רוב תיקיהן. אך אני
ראיתי - התבוננתי בנופים, גמאתי ריחות, נצרתי בי כל פיסה
מהדרך. ואז נפתח בפנינו רחוב נקי באמת. לא היו בו תקוות. גם לא
חנויות. רק רחבה פתוחה, נרחבת, ובה צמרות. התנופפו תקרותיהן
ברוח, והירוק ירה חצים בניחוח חורפי.
חסר בית היה חי פה בנחת, סברתי. בקרוב יהיו נהרות, נתיבי
רביבים. הצמרת תיתן מחסה. בן או בת יסתתרו ביקום הזה, ואף יצור
לא יבחין בם. הם יהיו חבויים בתוך סביבתם. דבר לא יהרוג אותם,
רווחתי. רק הניתוק.

"על מה את חושבת, שאת שקטה כל-כך?", תהתה יפית.
"על שום דבר מיוחד", ריחפתי. "חשבתי רק כמה נהנה ביומיים
האלה".

קרירות רפה נסחפה בינינו. סוף-סוף הבחנו בבניין החיוור, הרחוק,
בריית קרח רבת פיות. נמוגנו בפיה.
"הגענו", נחתה יפית בקרבת פקידת הקבלה.
"סוף-סוף...".
"את יודעת? הייתי פה פעם".
"עם מי?", התבוננתי בה.
"שלום, הזמנתי חדר לשניים, על-שם ברנר", פנתה בחביבות יתרה.
הבחורה רחקה.
"עם בעלי. היה יפה", היא ברקה. "היינו פה ב... יוני, בערך".
"יותר טוב בנובמבר", אמרתי.
"תודה, שיהיה לך יום טוב!", הרימה תיקה בחיוך. "בואי, קומה
6".

נסגרנו בפנים. ספרות רבות נחרתו בקיר הבוהק, וביניהן חצים.
יפית ניצבה, תיירת ביקום זר, והתבוננה בראי.
בהיתי בנו, נותרות - היא, בסריג האקוומרין ובפנסיה, ואני,
בקרירותי.
הספרה 6 ברקה מן התקרה.
יפית הסתובבה ופנתה.
רחקתי.

תיירנו בין רצפות ירוקות, בהן ניחוח מחניק.
יפית פתחה צוהר ובהתה בנוף. "בואי, נתי. תראי!".
ניצבתי תחתיה.
פיסת ים ניתזה הרחק מאתנו, יורה בנו ריח נקי.
יפית ניתרה וסובבה המפתח בחור. היא זרקה את תיקה, וגררה פתחי
המרפסת, בוהה בנוף הקריר. "בואי תראי!", פנתה והתבוננה בי.
"אני באה!", ניתרתי, והנחתי תיקי.
"תראי איזו בריכה!", היא סימנה. תחתינו נתונה הייתה רחבת
תורקיז.
"לא סתם, עם מגלשה!".
"את רואה את הים?", ביררה יפית. "מחר נהיה שם".
הנהנתי.
"זה בית התרפיה שלנו", קיוותה, נוחתת בין הסדינים החיוורים.
"כאן נירגע מהכל".
"הלוואי", צנחתי, בוהה בתקרה.
היקום נפתח בפנינו.

הקצתי בין תווי רביבים, סביבותיי נסרקות.
תמונות נוף היו בינינו, בהירות וקרירות, ובהן ריחפו גווני ים.
נתונה הייתי במרפסת ביתנו התקופתי. רחבת הקרירות נפתחה תחתיי,
בה יהיו בני 6 יפים ובנות קרח.
בתום הרחבה, היה הים, נרחב בין נתזי תורקיז.
רביבים ניתזו בו.
יפית קרבה מאחור. "נראה לי שהלכה לנו החופשה".
"לא נורא. נישאר פה", התבוננתי בה.
נקבי פניה ברקו. "נישאר פה".

פרקנו חפצינו, והנחנו בארון הקרחי - היא, סיבים יפים ופיז'מות
ברבבת תפריה, ואני, רק בגד-ים ופיסות ספורות. אך הם נתנו קרבתם
וחברו.

ב-16:00 ירתה התקרה רביבי קור.
ריחם הרחיב נחיריי, ניחוחם פתוח.
יפית הסתבנה תחת הזרם, קרובה, רחוקה מן התום.
פתחתי הארון החיוור, והתבוננתי ביצירות התפורות. סריג
האקוומרין היה ביניהן, ניחוחה נותר בו. תפסתי בו, והנחתי בין
נקבוביותיי.
הברז נחתם.
יפית ניצבה בפתח, נימי קרקפתה פזורים ורבי ניקיון, תפרי
קרחונים נתונים בה, ותחתיתה בקבקבי תורקיז. "היי", פנתה.
"היי", נתפסתי בין תפריה. "זה יפה".
"את יכולה ללבוש אותו אם את רוצה".
"טוב", הנהנתי. חיוך נבנה בפי.
"מה?".
"יהיה לך קר ככה, עם חלוק רחצה".
"זה בסדר, עוד מעט אני אתלבש", בהקה.
הייתה בה נחת תהומית.

"נתי, הגשם פסק בינתיים", בהתה הרחק.
התבוננתי.
"בואי, נראה את הנוף. זה מה שיש לנו בחיים", רחקה יפית. "רק
נוף".
"לא", נסחפתי. "יש לנו הרבה יותר מזה".

בריזה נקייה זרמה בינינו, ריפויה ניתן בנקבוביות.
הים נותר בתבנית התורקיז.
נתזים ריבבו הרצפה, נותרו ברחבתנו, נקוו בתקרות.
היקום רובו נהיה קריר יותר, פתוח. בפינותיו ריחף ניחוח רקבובית
קרירה.
ריחפתי.
ביום נקי, נהיה רק בנות 6 הנתונות בתוך התורקיז, פניהן בוהקים
בין תווי רביבים, והיקום נפתח בן.

בתום היום, נמו רוב הבריות בנתיבן.
יפית הסירה תפרי הים התחתי, ורחצה פניה תחת הברז. נתונה הייתה
בפיז'מתה החיוורת, קרחון תפור ורב.
התבוננתי בנוף.
"מה קרה? את לא מצליחה לישון?", תהתה.
"גם לא ניסיתי. אני אוהבת את השעות האלה. הכל שקט, רגוע...".
"כן...", נותרה.
פנס קרחי בהק בתקרה.
צרצרים ניקבו תקוותנו.
תחתינו, רחב התורקיז.
"ואני עוד הבאתי בגד-ים".
יפית רנה. "לא נורא, תהיה פעם אחרת".
"נקווה", בררתי. "לא, לא תהיה".
"למה לא?", ירתה, ניחוחה בהיר.
"כי אי-אפשר לשחזר רגע. גם הרגע הזה, כאן, לא יחזור".
"עצוב לחשוב ככה".
"ככה זה. תמיד הייתי מקווה ומתאכזבת. עכשיו הפסקתי כבר
לקוות".
"זה כמו בשיר".
"איזה?".
"את אמורה לדעת. את אוהבת אותו", פנתה, נינוחה.
התובנה ניתנה בי. "'זה התחיל כשהפסקנו לחיות, כשהפסקנו כבר
לקוות'...".
רביבים ספורים ניתזו.
"מה היית עושה אם... היית אוהבת מישהו, אבל פוחדת לאבד
אותו?".
"הייתי אומרת לו".
"בכל זאת?".
"כן. עדיף לאבד מאשר לשתוק", נתנה, ברק בפניה. "תחשבי מה אפשר
להרוויח".
"אבל...".
"אהבה זה לא משהו שעוברים ממנו לסדר היום. אהבה היא חיים. היא
ריפוי לנפש".
"לפעמים היא גם המכה".
"תספרי לו שאת אוהבת אותו", בהתה בי. "אני בטוחה שהוא יבין. אם
לא, לפחות תוכלי להמשיך הלאה".
"זה יותר מסובך".
"אני בטוחה שתמצאי את הדרך", נפתח בה חיוך. "כבר מאוחר, אני
הולכת לישון", רחקה יפית, נתונה בין תפרי קרירותה.
התבוננתי בה, בת תום רבת ניחוחות. אחר נחתתי בקרבתה, ונותרתי.

בפניי, הייתה רחבה פתוחה, ובה נתזים.
יפית תיירה בנתיביה, רוחפת בין פינות התורקיז. בפיה בהק חיוך,
והיא הייתה בביקיני.
התבוננתי בה. תיירתי בתוך היקום הנרחב, נסחפת.
"תראי, יורד גשם!", פנתה ברינה.
"איזה יופי!", ריחפתי.
"לא תתפסי אותי!", היא רחקה, ונחתה בתהום, נספחת בתוך
התורקיז.
"יפית?", תרתי, נוברת תחתיי. "יפית?", סביבותיי נסרקו. "איפה
את?".
נהיה קר יותר ויותר.
"יפית, בבקשה!", ניסיתי.
הרביבים נחתו בתוקפנות.
פקידת הקבלה צחקה בפינה. "יפית איננה".
בן זוגה נותר בפינה אחרת: "יפית שלי!". פניו הנבזיים בהקו.
הסתובבתי, תוהה, תחינה בפניי. "יפית...", ביררתי. "יפית...".
רסיסי קרח נסחפו בקרבתי.
"יפית?", חברתי בנתזים. התורקיז ריחף בי. רק קור נותר. היתר -
נחרב. רק קור נותר ביקומי. "יפית...".
"נתי! נתי! תתעוררי!".
ניתרתי, בוהה בה.
נתונה הייתה בפיז'מתה החיוורת. תורקיז בהיר ירה בפניה תקווה.
"מה קרה?", תהתה.
"חלמתי".
"את רוצה לספר לי על זה?".
"לא... זה בסדר".
"זהו, זה עבר. עכשיו 6 בבוקר", ניתן בה חיוך. "תשתדלי לא להעיר
אותי עד 7".

רחקתי והתבוננתי בנוף.
התורקיז נותר תחתיי, נקי בקרירות הבוקר.
יופייה ניקב בי חורים.

חוורה תקרת רחבתנו. ריח נובמבר חורפי תייר ביקום.
רחקו רביבינו.
"בוקר!", קרבה יפית, נקיית פנים.
"בוקר טוב! איך ישנת?".
"מצוין. חוץ מהמעידה שלך ב-6 בבוקר", ברקה.
"מצטערת...".
"לא נורא. לא נורא".
"זהו, היום זה נגמר".
"חבל, אה?", ריחפה. "היה יפה".
"לא הספקנו לבלות!".
"אני ביליתי נפלא".
"הבטחת לי יומיים. היינו רק יום", ניסיתי.
"את היום השני תקבלי, כפיצוי על עגמת הנפש".
"באמת?", תפסתי סיבי האקוומרין. "הנה הסריג שלך".
"תשמרי אותו", נתנה. "מתנה ממני".
"תודה".
רחקה יפית.

רפות ונקיות, ניתקנו מן הברייה רבת הפיות, נותרות בתחנה.
רוב התיור בהינו, רחוקות.
רק בתום תקופה, התייצב הנוף בפנינו, קריר ונרחב. רבבת בני יקום
נמהרים ריחפו החוצה, פיסות סבון ברחבי התחנה.
בפתיחה, ניצבתי, קפואה תחת תקרה חיוורת, תיק התורקיז נתון בי,
ותהייה בפניי.
"בואי. מכאן", פתחה יפית נתיבנו.
נסחפנו בנהר הבריות.
"את צריכה עזרה עם התיק?", תהיתי, רוחפת בקרבתה.
"זה בדיוק מה ששאלת אותי אתמול באותה שעה", נתנה רינתה. "בסדר,
קחי".
תפסתי בתיק הרב. "מה שמת בו?", יריתי.
"נו", בהקה. "את רואה?".
החזרתי תיקה בחיוך.

רחובות נפתחו בפנינו. חסרי הבית ניתקו מהם. רובם הסתתרו ברחבה,
בין יתרת הרביבים והקור.
"עכשיו נחזור הביתה...", תפרה יפית, תיירת בין קוביות קרח.
"ננוח...".
"את לא חושבת שנחנו מספיק?".
יפית הנהנה. "המנוחה האמיתית היא בבית, וזה היה ביתנו לתקופה
מסוימת".
"הוא תמיד יהיה".
ברק ניתן בה. "הנה בעלי! בני!", נופפה בפניו.
"יפית שלי!", חייך ותפס בתיקה.
פנתה בת התום והתבוננה בי. "ביי, נתי. נהניתי מאוד!", חיבקה
ביפי ניחוחותיה, פיה חובר בפניי.
רפרפתי בתפרי התורקיז.
בתום תקופה, רחקה.
"יפית?", ניסיתי.
"מה?".
"גם אני נהניתי".
"בצדק, את חברה נפלאה!", קרבה, נתונה בי. "בא לך לבוא איתי
לבריכה בקרוב?".
"בטח, אני אבוא! זוכרת שדיברנו אתמול על תקוות ועל... אהבה?".
"כן".
"אז החלטתי לא לספר".
"איך שאת רוצה", בהקו פנסי התורקיז. "העיקר שתחייכי".
"ביי!", נסחפתי.
"ביי, נתי. תודה!".

הם רחקו בין נתזי הרחוב.
התבוננתי בהם, וראיתי אותנו - היא, בחברת בן זוגה, ואני,
בלעדיה.

ביום נקי, נהיה רק בנות 6 הנתונות בתוך התורקיז, פניהן בוהקים
בין תווי רביבים.
והיקום נפתח בן.