רצים שנה אחר שנה בחיפושים אחרי משהו אמיתי.
נפגשים במערבולות.
תקופה חדשה שהתחילה עוד לפני שהספקתי לעכל, וזו הוויתה.
וזו אני שעומדת בשיחה עם המ"מ, מתחת למארס וכוכב הצפון, פלוטו
וונוס, ובוהה בהם, בזמן שהוא מלמד אותי כיצד לנווט.
אני שותקת, בהתרגשות, ויודעת שמחכים לי אי שם בעיר שלי.
זוכרת את סילבר ואותי רצים ביחד ברוטשילד, את החיבוק האחרון של
אמא לפני שעליתי לאוטובוס. דמעה מתגנבת ויורדת לאט.
הרשיתי לעצמי לבכות, ממילא אף אחד לא רואה בחושך.
סטיק לייט ירוק מנצנץ בחשיכה. חשבתי לעצמי שתקופת הנצנוץ שלי
כבר נגמרה, ולרגע נעלמה לי הסולידריות.
חששתי לרגע, מודה. רציתי לברוח וחשבתי מה לעזאזל אני עושה פה.
סילקתי מעצמי את המחשבות האלה, תמיד טוב יותר לבכות.
אבא הרגיע בטלפון, חברה הביאה לי תה עם עשבי מרפא מוזרים.
חום עולה, חום יורד, חום נשאר
כבר לא אותו חום, לא אותו חום של הבית. |