אני יודעת שזה עלול להראות שטחי - אבל זה ממש לא.
אני נמצאת במצב נפשי מפוקפק. אם תראו אותי אולי לא תבינו -
חיוך ושמחה שכזאת.
אבל יש רגעים שאני באמת לא מבינה למה דברים קורים ככה.
עוד יום שבו תחושת הבדידות תופסת מקום נכבד בחיים שלי.
אני בחורה יפה, חכמה, מתוקה ונחמדה. אדם טוב. באמת.
החברים שמסביבי הופכים זוגות זוגות. טוב לי לבד. אבל באמת שאין
לי כבר הרבה אנשים לבלות איתם. לאט לאט מספר החברים לבילוי
הולך וקטן.
ואני שואלת את עצמי - איך לעזאזל?
בחורים מעטים אך מיוחדים שנתתי בהם מבטחי נעלמים בזה אחר זה
ואני מוצאת את עצמי עם לב שסוע ושותת דם הופכת פגיעה פחות
ופחות מקשר לקשר. מקיפה עצמי בחומה וירטואלית שגורמת לי לחוש
הכל מרחוק. לחוות הכל מרחוק.העיקר לא להפגע שוב... לא!
ואני - תמיד היה נדמה לי שזוגיות זה דבר חשוב. אבל לא משהו
שמצהירים - "הו כן" " זה חסר לי" "רק זה ואני אדם מאושר
יותר."
והנה - אולי זה סוג של קורה? |