שוב פגשתי אותו. אני - על הספסל ברציף מספר שלוש, הוא - על
קביים, תחבושת לבנה על קרסול ימינו. למרות שהיה נקי מבפעמים
הקודמות שראיתי אותו, הוא נראה רע, עייף. הוא זכר אותי ופנה
אלי:
"אתה מדבר רוסית?''
"לא"
"אני זוכר אותך, כבר נפגשנו פעם"
"נכון. נפגשנו בזמנו. מזמן, לפני כמה שנים. מה קרה לך ברגל?''
הוא עובד בטמפו.
לפני כמה ימים נפל והתעורר בסורוקה.
אובחנה אצלו, כך על-פי המסמכים שבידיו, פגיעה בקרסול ימין וחשד
לאי-ספיקת כליות.
הוא לא קורא עברית.
הבטן שלו מלאה כתמים המעידים על מחלה.
הוא צריך לקנות תרופה בחמש מאות חמישים שקל.
אין לו בית. לפעמים גר אצל חבר.
הוא מדבר מהטלפון שלי עם אחד רוסלאן. מהשיחה ברוסית אני קולט
רק "תל-אביב".
רציתי להגיד לו: "כתבתי עליך, זכרתי אותך"
הוא לא קורא עברית.
הוא כבר זכר אותי (הזכרון הזה שמט את הקרקע מתחת לתכנית השכחה
המרשימה שלו).
נראה שעכשיו כבר אין לו לאן לברוח.
הסוף שלו קרוב, גם אם לא אני אכתוב אותו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.