ריחפתי בשום מקום. המציאות מהזווית העקומה שלי נראתה אחרת, לא
אוטופית, לא מיסטית. שטתי במקום ללכת.  משלב מסוים אנשים
מסגלים לעצמם מבנה של אונייה רק כדי להצליח לנווט בים הריק
שמקיף את כולנו.
מאי הדמיון שלי הכל הסתדר. רגע אחד נבנה על אחר, מחשבה חדשה
נשענה על ישנה וכולם שטים.
מעלה מטה, מטה מעלה- מי זוכר איך בכלל נראית יבשה? בין גלי
המוסר, הצדק והאובייקטיביות אני מבקשת להתפכח. מליון חביות רום
על הקיר, מליון חביות על הקיר.
למתוח מפרשים- היום נפליג לסוף העולם. הרוח לצדנו, החביות
בכליותינו. השמיים אינם הגבול, הקצה הוא הקצה הוא הקצה. אומרים
שבלילות חשוכי ירח ונטולי כוכבים צריך להטיל עוגן. אני מכוונת
את חרטומי אל הקצה- שנמצא אלוהים יודע איפה- וצפה.

תשע מאות תשעים ותשעה אלף, תשעה מאות תשעים ותשע חביות על
הקיר.

אני מצחצחת את הסיפון, ממרקת משקפות, מותחת את בגדי.
איזה קוד לבוש נוקשה דרוש בקרקעית!