יש אנשים שהולכים לאיבוד דרך מרפסות, דרך יערות, דרך אינספור
דרכים. תמיד אמרתי שמשהו מעוות בתפיסה המרחבית שלי.
אנשים נולדים עם מצפון-מצפן ערכי, נרות לרגליהם, שלא ילכו
לאיבוד באי אלו מהדרכים בהן יילכו.
אז בלי מוסר ובלי מצפן לאן הולכים? עומדים במקום ומסתחררים
מהר? לפרוש כנפיים. אני מסוק. אני מסוק. אני עצמי. אם אדם לא
יודע לאן הוא הולך- האם הוא יכול ללכת לאיבוד?
נשמות תועות הן כמו גרביים שנאבדות בכביסה. אף אחד לא יודע למה
או להיכן - אבל כולן נאספות לאיפה שהוא. יש מקום בעולם, קטן
ככל שיהיה, ובו יש גרביים ואנשים - וכולם הלכו לאיבוד. לעמוד
ולהסתובב במקום - כמו גרב מתכבסת.
אם וכשאעלם - האם אנחת על גרביים? הם הן ינחתו עלי?
מה כבד יותר - גרב אבודה או נפש אבודה?
מה כואב יותר - ערמת גרביים ענקית שנוחתת על אדם אחד או אדם
אחד שנוחת על עצמו?