כשכיביתי את האור אפילו החושך לא בא. בשעה מאוחרת שכזו אפילו
הצללים הלכו כבר לישון. ישבתי וחיכיתי. זה קצת מכעיס ומייאש
לשבת ולהמתין, אבל ככה זה כשעובדים במשמרות. פעם החושך שומר
עלי - ופעם אני עליו.
החיים הם קצת כמו מרדף מתמשך ביני לבין עצמי. היד המכה והיא
המלטפת מחוברות לאותו הראש. אני יותר בורחת ממטרה או משיגה
אותה?
ידוע שאחת משיטות השלטון היעילות ביותר נשענת על עקרון "הפרד
ומשול"-  מי ימשול בי אם אשאר רק חתיכות משלם?
בוא חושך, כסה אותי, הפרד אותי, הכה אותי, לטף אותי.
יד רוחצת חושך. אדם רוחץ עצמו. ממה אטהר הפעם? עוונות וכפרות,
חטאים ומחילות - של מי? אני מחכה רק לחושך, ולו אין מצוות
פולחן או חגים. מה היינו מקריבים לחושך אילו היה לו מקדש?
היינו מקריבים את קרבינו, ליבנו, גזרים ומקלות.
איך מדברים עם צל? איך מדברים עם עצמך?
נטולי בחירה בין טוב ורע, כפועל יוצא מהעדרם של שחור ולבן,
יושבים אנשים ומחכים "לדפוק שעון" וללכת הביתה. משמרת כן-
משמרת לא. איך הם בוכים - כל חסידי החושך? מי מנגב את
דמעותיהם? חושך לא יודע למחות דמעות.
חושך בוא, חושך בוא.