כל משב רוח מביא איתו ריח אחר. ריח של ים, ריח של פרות, ריח של
סירופ מייפל, ריח של תה, ריח של זעתר.
כל בנאדם שעוצר ומסתכל לך בעיניים - נותן משהו מעצמו,
חיוך אמיתי, שלום אמיתי, אספקת מים, נסיעה ואפילו לינה.
כל טרמפ הוא אירוח, וכל מילת תודה נשמעת כמה פעמים.
אנחנו לא אומרים שמות, פשוט מתחילים לדבר ומציעים עזרה כאילו
מכירים שנים, ככה זה "שביליסטים".
בכל אבן שרגלך נוגעת, אתה מדמיין את הנחל שזרם פה, על עוד רגל
שדרכה פה, ועל חיילים שמתו כדי שתהיה לנו מדינה ובה שבילים
לטייל בהם. אנחנו רק שנינו ולא משתגעים ולא משתעממים, אלא
לומדים להכיר, להתלהב כמו ילדים קטנים מכל תצפית, מכל רוח
קרירה ורגעית בזמן עלייה. אחיזת ידיים, שלא ליפול, ואני כותבת
אחרי 5 ימי טיול ועדיין באמת לא נפלתי.
גם על זה אני אומרת תודה.
וזה סוג של התנתקות - ויש מקומות שזה מרגיש שהם רק שלנו,
במיוחד אם אלו אתרים שהשערים כבר ננעלו ואתה פשוט מטפס על
הגדרות, כמו קופים כמו קופים.
והכפות רגליים כואבות ומתעוררים שרירים כאובים שלא ידעתי
שקיימים, והכתפיים סוחבות משקל אדיר שגורם לי להשוות את עצמי
לחייל בצבא שבטוח סוחב הרבה יותר.
אבל מתרגלים, וזה כיף, כל עצירה אפילו של 10 דקות, גורמת לי
להתחיל לצעוד איתנה מחדש.
כ"כ רציתי להיות מאלה, מהמטיילים, ואני כאן, מגשימה מטרה, בלי
שום געגוע לשומדבר, לא לטלוויזיה, מחשב, מוזיקה. אני שרה
לעצמי, מדביקה את מי שאיתי, ויש צחוקים וצחקוקים, ואמירת "אני
לא יכולה יותר" בקול רם, והכל כל כך מגוון ואמיתי. הצבעים
משתנים, ובטבע, אתה עושה מה שבא לך באותו הרגע; שינה, צרכים,
לצרוח את קולך ולשמוע הדהודים.. וזה מחבק אותך.
זו מולדת שנולדתי בה, רצוי להכיר, לפני שבורחים לחו"ל, למרות
שגם מכאן אפשר להצביע ולראות מה כבר נשאר מחוץ לגבולות
ארצינו.
ואין עוד את הרצון לצבור עוד שטח משלנו, רק שיכירו קודם במה
שיש, שכל עוד יש רגליים וידיים - שפשוט... יטיילו.
זה לא קל, אבל זה מסע, הרצון לאתר כל פעם מחדש את הצבעים
כתום-כחול-לבן, לגעת באבן עליה הם חקוקים, ולחייך. |
