הפסקתי לכתוב כי זה עושה לה לא טוב.
הפסקתי לכתוב כי היא לא רוצה בזה עוד.
על כל פסיק וגרש על כל נקודה וציירה, היא עומדת שם כעוסה.
אני חושב היא עצובה או אולי סתם לא רוצה.
כותב סיפור דמיוני על דמויות ומקומות,על מצבים ואנשים.
היא עושה מיזה סיפור חיים.
עמוד ועוד עמוד, פרק ועוד פרק בסוף כמעט נגמרה לנו הדרך.
היא חושבת שהיא צודקת, היא שוב כועסת ולא בודקת.
קובעת עובדות, מסמנת מטרות ובסוף יוצאת עם תובנות.
סיפר חיים? אולי, אבל לא שלי. סתם, סתם עבר שם לידי.
רוקדת,צועקת בי היא מביטה וכל הזמן מתריסה.
הפסקתי לכתוב כי אני מכאיב לה.
כואב שם בלב, כמו חלב לנר מטפטף
כמו גיץ מתוך מדורה עוד אישה מקבלת כויה.
הפסקתי לכתוב כי מילים מכאיבות,
הפסקתי לכתוב כי מילים כנראה גם פוצעות גם אם אינן נכונות.
היא אישה ואולי מרגישה.
כי סיפור על חיים לא שלי כבר איננו נכתב עוד.
על דפי המחברת יישאר לא גמור, עם עבר קצת נסתר והווה מהורהר.
שם אזרוק את הכתיבה ונגמר.
כי לכתוב לא ידעתי ואולי במילים שם בך פגעתי.
על סיפור לא שלי, לא אישי.
כי מחר לא אכתוב סיפורים ושירים
במילא בסוף הם לא תמיד מובנים מעצבנים ופוגעים.
כואב שם בלב כמו חלב לנר מטפטף
כמו גיץ מתוך מדורה עוד אישה מקבלת כויה.