ובעוד מאה תיוותר רק האשמה
נטועה עמוק, לופתת בשורשיה הסגוליים
את שהיה פעם גופי

אך הדם כבר מזמן הספיג
את שממת המדבר
והצמיח קולות חדשים
שיטיפו לדור הבא
כי ההלכה לא הולכת לשום מקום

והעצמות גם הן יבשו זה מכבר
והתפוררו לאלפי תפילות קטנות
כמו בחזון העם הנבחר

ונפשי טמונה, לא על אדמת נכר
אם כי ניכור היה גם היה
ועורבים יבואו לנקר את מאור עיני
אך ארובות עיני גם הן ריקות כבר
ואולי תמיד היו

לא הייתה שם ברית
ומילה לא נאמרה
וגם הכותל כבר רווה מתחנוני

ואם הדלקתי נרות בשבת
היה זה כדי ליצור אווירה לאהבה
שתנעים את שעות חטאיי
או אז הנעתי את פלגי גופי השונים
הלוך ושוב
ולא בתפילה

והייתה בי אהבת אל עצומה
הו, כמה שאהבתי אותו וחיבקתי ובכיתי והגנתי
ותמיד הרגשתי, בלי עין הרע,
שהוא שם איתי
על אף החצאית הקצרה

ייתכן שצנע היה רק שמה של תקופה
לא רציתי לחיות בין לובשי שחורים
ובכל זאת הם היו שם בהלווייתי
פערו את לועה של האדמה הקדושה
והשליכו לשם את גופי, אותי!
שדמעה על שבילי ירושלים
המרוצפים באבני חיי;
שטיפסה על הרים ירוקים בצפון;
וספגה את ניחוח חולות הישימון;
ששחתה במימי הים התיכון
כמו ברחם אימה, בשר מבשרה;
בשר מבשרי
על אף חטאה של אימי

אך כעת לא נשאר דבר
מלבד האשמה