אני לא מצליח להירדם. אני חושב על כמה שהחיים שלי דפוקים, על
איך שאני דופק לעצמי את החיים, על כמה שאני דפוק...
אני מרגיש כמו ילד קטן שלא יודע מה הוא עושה, מה הוא רוצה. אבל
אני יודע מה אני רוצה: אני רוצה שיהיה לי טוב. אני רוצה להיות
מאושר, להצליח בחיים. אבל אני מפונק ועצלן. אין על כך עוררין.
אני רוצה לקחת את עצמי בידיים, אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל.
אני לא מאמין בעצמי. גם החברה לא מאמינה בי. אין אף אדם שאני
יכול להגיד עליו בוודאות, או שאומר על עצמו שהוא סומך עלי. אין
אדם כזה. אדם כזה הוא יציר הדמיון. אפילו אני לא סומך על
עצמי.
אני לא יודע איך לצאת מהבוץ שנקלעתי אליו. גם הסביבה לא ממש
תומכת בי. אני לא מאשים אף אחד, פשוט קשה לי לשתף אנשים ברגשות
שלי. אני פוחד. אני פוחד מביקורת. אני פוחד שיצחקו עלי, שלא
יבינו אותי. אני מרגיש לפעמים כל כך אומלל.
אני מסתכל על אנשים אחרים בני גילי וכל כך מקנא בהם על העצמאות
שלהם ועל הפתיחות שלהם ועל כך שאפשר לסמוך עליהם. אני מקנא בהם
כי אני מרגיש נחות. אני מרגיש שאף אחד לא מכיר אותי, שאף אחד
לא אוהב אותי. אצלם הכל הולך בקלות: חברים, כסף, הנאה, שמחה,
הצלחה בלימודים...
אני מרגיש כל כך בודד. אני רוצה שיאהבו אותי, אבל קשה לי ליצור
קשרים עם אנשים. אני מתבייש, כי לרוב אני מוציא בעיקר שטויות
מהפה. קשה לי גם להביע דעה בנושאים מסויימים. גם זה גורם לי
לבעיה חמורה בתקשורת.
הלוואי והייתי מוצא מישהו כמוני, שמרגיש כמוני, שמבין אותי,
שיודע בדיוק מה אני רוצה וצריך, שידע להעריך אותי כמו שאני
ושיאהב אותי. הכי חשוב זה שיאהב אותי. אני רוצה למצוא אהבה.
אולי זו התרופה שתרפא את כל תחלואיי.
מאי 2000 |