שתיים-שלוש בלילה.
שלושה שבועות לפני הסוף.
יש לי תחושה די מגעילה (קבס).
נכנעתי, נהייתי כנוע.
מה ששלוש השנים האלו עושות לבן-אדם...
כבר לא מסתכל ימינה או שמאלה -
רק ישר. אל האור, אל הגאולה -
אל השחרור.
מוכן לדרוך ולרמוס ולמעוך.
מוכן להיות דרוך ורמוס ומעוך.
רק עוד שלושה שבועות!
רק עוד שלושה שבועות!
כבר לא אכפת מכלום,
לא רואה בעיניים...
הלכתי לישון.
פתחתם את הדלת, נכנסתם, יצאתם.
הדלת נשארה פתוחה.
(חבל שלא הדלקתם אור - זה עוזר להתמצא.)
לא נורא, אני אשרוד. אני שורד.
צעקתם בחדר ליד, התבדחתם.
(תמשיכו, תיהנו, שימו גם מוזיקה.)
אין בעיה, אני אשרוד. אני שורד.
רק עוד שלושה שבועות!
רק עוד שלושה שבועות!
אני גוש של פלסטלינה (רך וגמיש).
פסלו אותי -
אהוביי, אוהביי -
עשו בי כרצונכם.
סובבו, כופפו, דחפו... דרכו, רמסו, מעכו...
אני אשרוד. אני שורד.
כבר לא אכפת מכלום,
לא רואה בעיניים.
הכאיבו לי, פצעו אותי...
אני אשתוק ואכנע ואשרוד.
(אהבוני.)
כבר הפסקתי לבקש. הפסקתי לדרוש.
רק עוד שלושה שבועות.
וכמו גוש הפלסטלינה,
כשאמאס ואיעזב ואזרק,
רק מכוח המשיכה
(זה המושך כלפי מטה)
לא אוכל לברוח.
ואפול.
אבל די לי בכאן.
רק שלושה שבועות -
זה באמת שום דבר.
אולי כל מה שחסר לי
זה רק קצת אהבה
וחיבוק ונשיקה...
(כבר עשרים ושתיים שנה.)
(וחודש.)
(ותשעה ימים ו-18 שעות.)
יולי 2004 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.