לפעמים אני תוהה מתי אני כבר אשבר. לא בטוח שזה יקרה כל כך
מהר, אבל כמה זמן אפשר להיסדק בשקט. בינתיים אני מחכה בסבלנות.
אין לי את היכולת לעשות שום דבר אחר.
היום בא לחנות שלי לקוח אחד.
הוא רצה שאני אעשה לו בדיקת ראיה.
לקחתי אותו לחדר הצדדי. שאלתי אותו: "מה המספר הזה?" וגם "מה
זה?".
השתמשתי במצביע לייזר שדויד קנה לי לכבוד ראש השנה.
התחלתי במספרים שהיו בשורה העליונה והמשכתי לרדת, בוחרת ספרות
באקראי, כמו שדויד לימד אותי לעשות.
הלקוח ראה הכל, חוץ מאשר אותי.
רציתי לצרוח: "מה אני?" אבל הייתי מנומסת ורק נקבתי במחיר
הבדיקה.
הוא הוציא מהכיס ארנק ומסמך של משרד הרישוי, וביקש שאחתום. הוא
סיפר שיש לו טסט בעוד שבוע.
רציתי להגיד לו, דויד הלך והשאיר לי מסמכים לחתום עליהם.
רציתי גם לומר, אתה יודע, זה מצחיק איך אותה פעולה יכולה להיות
כל כך שונה. עכשיו כל כך קל לי לחתום ובמשרד עורכי הדין לא
הצלחתי אפילו להחזיק את העט.
אבל לא אמרתי את זה. רק איחלתי לו בהצלחה וחייכתי חיוך קטן.
זה היה כל מה שהצלחתי להוציא מעצמי.
הוא אמר תודה ויצא. הרגשתי הקלה עצומה. כאילו כלל לא היה חמצן
בחדר עד שהוא הלך.
נעלתי את החנות ועליתי למעלה. בדרך נתקלתי ביעה. חשבתי שזה
כמעט סמלי.
עכשיו אני מחכה. |