לא הסכמתי לרוץ.
המסלול נמתח עד האופק. הקהל שאג והריע. כשירו והורו לנו להאיץ
נעמדתי.
שנים עשר אצנים נעלמו מעיני, ואני נותרתי בשובל האבק שהותירו
מאחוריהם. חלקם רצו מהר, חלקם קפצו גבוה. אני ראיתי את המשוכות
נמתחות עד לאינסוף.
יש לי שתי רגליים. למרוץ הזה הגעתי עם תוצאה נהדרת. הרוח הייתה
אפסית. אף אחד לא פסל את המקצה. הגמר הגדול באחת מהתחרויות
החשובות ביותר בחיים. לא פחדתי מהמעמד. אני רגילה לרוץ מול
מליוני אנשים, להתחרות בשווים וטובים ממני. אז למה לא רצתי?
כל החיים אימנו אותי לרגע הזה: השופט יניף את ידו, האקדח ירעם
ויהדהד סביבי, תריסר אצנים ידחקו עצמם לקצה גבול היכולת.
למה לזרוק הכנות, אימונים, יזע ובכי... למה לעמוד ולצפות
בכולם?

משוכה ועוד משוכה- וכולן בגובה ברך וחצי. מספיק שאאמין שאצליח
לנתר וכבר אמצא עצמי מרחפת מעליהן.
אימונים בחום ובוקר; למדתי לרוץ, לנשום- זה דיי מצחיק, כי
נשמתי ורצתי כבר בעצמי. בסך הכל הייתי צריכה רק שמישהו ילטש את
מה שהייתי.  למדתי לנתר- לגובה ברך ושלושה רבעים. לפעמים קפצתי
יותר מידי גבוה, ואז את כל האימונים התחלתי מחדש.

אני לא אקח חלק במרוץ שבו אצן רץ כי לימדו אותו ללכת, עובר
משוכה כי לימדו אותו לקפוץ.
יש לי שתי רגליים. ידעתי ללכת, לרוץ ולקפוץ בעצמי. הייתי צריכה
ליטוש, עידוד ומוטיבציה-
אתם לקחתם אותי עם שתי רגליים ואימנתם אותי כך שאוותר עם חצי
לב.

זהו,
אני עוברת לשחייה.

17.9.08