באה אני
מיערות של גשם
צוננים, נהדרים,
שקופים-ירוקים-אפורים,
דרך גלים זהובים
של שדות חיטים
אשר מלאו,
והן כורעות ברוח.
אל עבר שקיעה כסופה
אל ים כחול, קטיפתי
בו כדור אש טובע,
הולכת אני.
הירח מבוייש
ניבט חציו הזוהר
מתוך שמיים בהירים של סוף הקיץ.
שעת הערביים
נהיית לימים
קצרה-ארוכה למדי,
ובה עומד הרגע
בעודני אל הים נושאת דברים -
"זה החוף
ופה הצוק
ממנו מביטה אנוכי
יום אחר יום.
טובעת אני ביופי של הים
ובעצב של כולם
עזובים הם או נתלים
בין פחד ואדישות
ולא מתוך בחירה.
גם אם אסרב ללכת
אוויר צונן
ידגדג בנחיריי
ויצווה עלי נשימה.
גם בשממה
גם בתהום
גם בארץ חרבה
יש עוד מי שהולם
ומי שנושם
ומי שחייב להמשיך.
זה היופי הזה
אינני נפרדת ממנו
אני בו
והוא בי
מצייתים יחד
לכתב סתרים פנימי.


ולמעלה
אדונית ואדון
משקים אותנו מדי פעם
מצקצקים בלשונם המופלאה
ואוהבים זה את זה
גם הם
רק משום שנוצרו לאהוב.