בחדר ללא הדלתות, דנה שמעה נקישה פתאומית, משתוללת. היא קפצה
מהפינה האפלה שבה היא השתמטה כבר שעות, אולי ימים. היא שפשפה
את עיניה ואז פקחה אותן אבל לא היה מה לראות. החלל היה ריק: לא
שידה, לא מיטה, לא שולחן ולא כיסא. לא היה רמז לכך שמישהו אי
פעם השתמש בחדר הזה לצרכיו האישיים. אולי הוא נוצר במיוחד
בשבילה? היא הרהרה.

הנקישה חזרה, הפעם יותר בהולה. דנה ניסתה למקם את מקור הרעש אך
ללא הצלחה. כשהנקישות הפסיקו היא קראה למי שזה לא יהיה שיצא.
"מי אתה?" היא שאלה. "מה אתה רוצה ממני?!" היא צרחה. השקט שהיא
כל כך התרגלה אליו נשאר, מקניט אותה. היא הרגישה חולשה וחזרה
לשבת בפינה. "למה זה קורה לי?" היא בכתה. "מה עשיתי כל כך רע
שמגיע לי לסבול פה? מה..." מילותיה נבלעו ביללות. דנה המשיכה
לבכות, יותר חזק מאי פעם בכל 21 שנות קיומה. כשהרגישה שהיא
מיצתה את עצמה, היא שוב קמה וחזרה לגשש. אולי יש משהו שפספסתי,
היא חשבה.

עכשיו הנקישות חזרו והחלו עוד להתעצם. דנה התעלמה והמשיכה
לסרוק את החדר, מטר על מטר. ואז היא מצאה משהו.

הנקישות הפסיקו מיד, באותה הפתאומיות שבה הן הופיעו. דנה
התכופפה והרימה חפץ שרק היא הייתה מצליחה לזהות בחושך כזה:
הדובון צעצוע שלה, טוק-טוק. היא לא ראתה אותו כבר שלוש שנים
אבל המרקם הייחודי של פרוותו, עיניו העגולות והבולטות ומגבעתו
המקומטת הם כולם דברים שהיא הכירה היטב, למרות שהבובה הרגישה
רקובה מבפנים. "טוק-טוק" היא לחשה, "מה אתה עושה כאן?" עיניו
זהרו בחושך בצורה לא טבעית ודנה הרגישה צמרמורת עוברת מידיה
המחבקות לשאר גופה. היא החזירה את הדובון למקומו על הרצפה
ולקחה צעד אחורה. ראשה החל לצלצל והיא אחזה אותו ואז שהוא
הפסיק לצלצל היא הרימה אותו ופקחה את עיניה וראתה שטוק-טוק
נעלם.

"טוק-טוק?" דנה קראה באפלה. הנקישות חזרו רועשות יותר מתמיד
אבל דנה כאילו לא שמעה אותן וחרדה נוראית תפסה אותה. עיניה
כמעט קפצו מהחורים בזמן שהיא ניסתה לאתר את הדובון הנשכח שלה,
אותו זיכרון ילדות שהיא השאירה מאחור כשעברה לגור עם החבר.
"טוק-טוק?!" היא צעקה, אך לשווא. היא חשבה ששמעה צעדי הליכה
מאחוריה והיא הסתובבה ורצה עד שהיא פגעה בקיר ונפלה. כשחזרה
להכרה היא מצאה את עצמה שוב בפינה ושוב היה שקט, אבל היה זה
שקט של טרור כי בתוכו היא ראתה שתי עיניים עגולות וזוהרות
מסתכלות עליה.

"טוק-טוק!" דנה שברה את הדממה. העיניים נעלמו ואז הופיעו שוב,
הפעם קרובות יותר. היא הרגישה חנוקה, לכודה, מפוחדת. "טוק-טוק,
דובון שלי... כמה התגעגע". "למה שכחת אותי?" עצר אותה הדובון.
דנה ניסתה לענות לו אבל לא יכלה: הסכין ננעצה בצווארה עמוק
מדי.