בואי וראי,
ניפצנו בכל מאודנו
את כל מה שהיה יכול
להיות.
כמה מצער שוב
להרגיש את אותה הפעם
חוזרת להתרגש בנו,
עקשנית-דיוק.
כמה משמח שוב
להרגיש משהו,
כמה עצוב.
בואי וראי,
הכפפות שהסרנו,
שיחד איתן נכרתו
ידיים מלטפות,
כעת יעיד עליהן אולי רק גדם
שאינו מדמם עוד,
בזרם של תחושה חיה וחדה
בחלק שאיננו.
בכוח הסחף
שיודע הזמן,
עצרנו את השנים
עד שהן סחטו מאיתנו
את כל מה שנותר.
כמה מצער שוב
להפליג איתך לשם,
מתנודדים על מים סוערים,
איך לא.
כמה משמח שוב,
להתרחק מכאן,
כמה עצוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.