נכון שלפעמים הרגשתם לא שייכים?
כאילו אף אחד לא אוהב אתכם? לא החבר, לא החברה
אפילו לא ההורים ואפילו לא עצמך. אתה מרגיש כל כך שנוא שבא לך
לבכות,
אבל מתבייש ברגשות שלך ועל מה שיחשבו עלייך אחר כך.
וכשאתה מדבר עם אנשים על זה הם צוחקים לך בפנים
או אומרים לך שזה לא נכון ושאוהבים אותך מאוד
ושאתה מרגיש ככה רק בגלל שאתה בגיל כזה שמרגישים ככה ואם לך זה
לא קרה אז לי זה קורה הרבה
וזה הגיע לרמות קיצוניות של אני בודדה
ואף אחד לא מבין אותי...
אבל כשאני כותבת לאנשים שאני לא מכירה
כמוכם אני לא מפחדת לספר להם הכל כי מה הסיכויים שאי פעם
נפגש?
ומה הסיכויים שאתם מכירים אותי בכלל?
לפעמים אני מבקשת שיבוא מלאך  ויראה לי איך היו החיים של כל מי
שאני מכירה בלעדיי... יש רגעים שאני אומרת לעצמי
שחבל שנולדתי בכלל לפעמים אני רוצה לבכות.
לבכות עד שכל הדמעות שלי
ייגמרו ולא אוכל לבכות יותר ולא תישאר לי דמעה אחת
מכל האחד עשר שנים מתוך השלוש עשרה שאני חיה סבלתי.
סבלתי ממילים וממכות אתם מכירים את המשפט
מכה עוברת מילה נשארת? אז אני רק רוצה שתדעו
שאם אתם חושבים שהמשפט הזה לא נכון אז אתם טועים
מכל שלוש עשרה שנות חיי נחרטו מילים וקללות בראש שלי
וכשאומרים לי אותן היום אז אני מתאפקת לא לבכות
זה לא שאני מתביישת ברגשות שלי אני לא. אבל אני צריכה להתעלם
מכל דבר לא משנה מה זה יהיה להצמיח עור של פיל ולא לשים לב אבל
גם אם אני אתעלם המילים לא יכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה הן
יכנסו מאוזן אחת ולא יצאו אלא יחרטו לי במוח... אני אכתוב רק
עוד משהו קטן בשבילי אין כזה דבר חברה אמיתית. כל הניסיון שיש
לי מחברות היו לי רק צבועות עד שהגעתי לרבין. כל החברות שהיו
לי לפני לכלכו עלי מאחורי הגב שלי אחרי שגיליתי להן את הרגשות
שלי ואת הסודות שלי ובגלל זה אני עכשיו סגורה ולא אומרת שום
דבר  כל התדמית הקשוחה שלי היא רק מסכה, תחפושת כדי שלא יראו
את הילדה, הרגשנית, הפחדנית, ושלא יראו את הרגשות שלי...
ובקיצור את מה שאני כותבת לכם עכשיו.