[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דא קאקאשי
/
תיווך

הו, בית הספר הוא מקום מצוין, אין ספק. השיעורים משעממים עד
כדי כך, כך שאין לך בעיה להתנתק מהגוף בכלל. ואז יש את הקטע
המגניב הזה של לרחף ליד המורה, לזמזם לה בתוך האוזן, והעונג
הכי נפלא הוא לראות אותה מסתובבת באופן מכאני אל הערס הכי גדול
ואומלל.
"שאול, עוף מהכיתה,  עכשיו!"
עוד אחד מהדברים שכדאי לראות הוא הגוף שלך- שהוא כרגע קליפה
חסרת חיים לחלוטין, שיכולה להטעות בקלות ולהיחשב בתוך תלמיד
באמצע שינה מיואשת.
כמובן, שברגע שאתה לא חוזר מספיק מהר, הגוף יכול להיחשב לתלמיד
שכבר מת מרוב שעמום. וכשזה זה קורה, חביבי, אתה מוצא את עצמך
פתאום בתוך קופסא חמימה ומחניקה כשקולות בכי מגיעים מעליך, או,
במקרה הכי גרוע, להגיע רק כדי למצוא שאתה מונשם על ידי המורה
להיסטוריה.
במקרה הראשון אתה פשוט  מתחיל את חייך האנושיים מחדש.
במקרה השני אתה עובר קודם אצל מוחק-זיכרונות.

"אני כל כך מקנאת בך," אמרה עדי. "אני אף פעם לא יכולה להירדם
בשיעורים. תמיד ברגעים האלה אני שומעת את המורה עוד יותר חזק"
"אימונים, מותק" אמרתי.
"הו!" אמרה עדי בהתפעלות. "אני חושבת שאני הולכת לנסות את זה
היום כשאח שלי יגיע הביתה."
"בהצלחה לך" חייכתי, ופניתי אל עבר חדר השירותים של בית הספר.
נעלתי אותו, ואז יצאתי מתוך התא אל מימד אחר לגמרי.
"בוקר טוב לך, גברתי" הנהן אלי שייקספיר.
לך קל לדבר, חשבתי לעצמי. אתה לא היית תקוע במשך שבע שעות
במקום דמוי קבר ששמו בית ספר.
במחשבה שנייה, תיקנתי את עצמי, אתה תקוע בתוך הקבר עצמו כבר
ארבע- מאות שנה. מצטערת, חביבי, לא רציתי ללחוץ בנקודות
רגישות.
הוא חייך אלי, בלי לדעת דבר ממה שעובר לי בראש, והמשיך ללכת.
גם אני המשכתי ללכת- צעד החלטי, הרי אני נמצאת פה לפחות חמישים
שנה, ועוד היו לי "הכבוד והזכות" להיבחר עבור העבודה המלוכלכת
על כדור הארץ- שכללה ברובה בהייה מיואשת במחברות לשון.
"קסנדרה!"
הסתובבתי. לא הרבה ידעו את שמי במקום הזה. אם מישהו קורה לי זה
אומר ש...
כן, צדקתי, חשבתי לעצמי בקדרות.
"מה העניין?"שאלתי את הגמד עם הכתובת ג. פ. על הכובע המחודד
שלבש.
הוא הביט בי במבט חמור מלמטה, והסתובב.
הלכתי אחריו לאט, וניסיתי להיראות כאילו אני לא מסתובבת איתו
בכלל. זה בהחלט יביך את הלקוחות לראות אותי בחברתו.
"הוא מחכה בחדר הישיבות," אמר גמדון הבית.
"הוא?" אמרתי. הגמדון שתק.
לעזאזל! אמרתי לעצמי. מאז שקיצצו להם בתקציב הם כל הזמן
שותקים!
הוא חיכה לי בחדר הישיבות.
הו, חשבתי בתחושת אשמה. כן... אחד מהמקרים הראשונים שבהם
טיפלתי... מקרה מצער.
הנער הממושקף ישב מכווץ על כיסא עץ קטן בחדר הישיבות, והביט
ברצפה.
"כן, ומי אתה?" שאלתי.
הוא קפץ מכיסאו, והביט בי, מפוחד. חשתי סיפוק. השיטה הכי טובה
להרגיע לקוחות היא להפחיד אותם עד שיפחדו להתלונן.
"ש-שמי פ-פוטר, גבירתי לי". בחיי, כבר שכחתי את הקול שלו בכלל.
ממש משעשע.
"פוטר?" שאלתי, והעמדתי פנים שלא זיהיתי אותו.
"ה-הייתי לקוח שלכם. באתי להתלונן". לעזאזל. עכשיו הקול שלו
הפך להחלטי. אני בצרות.
"אצלנו אין לך על מה להתלונן, חביבי. את העבודה שלנו אנחנו
עושים פרפקט. אבל בכל זאת, חכה שנייה, אני בודקת."
הוצאתי מהמגירה שלימיני חבילת דפים, התיישבתי על הכיסא המרופד
שלי, והתחלתי לדפדף.
"הנה זה!" אמרתי לאחר דקה.
"פוטר הארי," הקראתי. "בן 13. חובב חצילים, בטטות, ושקדים.
שונא דלעת. לא אוהב ביצפר. חברו הטוב ביותר- טום רידל. שניהם
אוהבים שוקו חם על הבוקר, טלפונים, ונודלס. לשניהם יש אלרגיה
לינשופים. שניהם חושבים שדאדלי דארסלי הוא האנורקס היחיד בקרב
כל קהילת הקוסמים. שניהם-" נאנחתי.
הוא כחכח בגרונו.
"תראי, גברתי. אני דורש פיצוי. לפי טופס ההרשמה, אתם אמורים
להצמיד לי מישהו שיהיה נאמן למקורות. ואתם נתתם לי את המתגלגלת
הזאת. בושה."
"תראה, אדוני," אמרתי. "קודם כל, השירות שלנו ניתן בחינם, ככה
שמי שהכי נדפק פה זאת אני, כי אני זאת שאמורה להיתקע כרגע
באמצע כיתה ממוצעת על כדור הארץ, עם ילדים ממוצעים, מורה
ממוצעת, ובית ספר מטונף ממוצע. ככה שלך אין זכות דיבור בכלל,
והרי כל הצוציקים בגיל שלך רוצים להיות מפורסמים בדרך כלשהי,
ככה שאתה אמור להיות שמח על כך שהשם שלך מוזכר כרגע בשבעה
ספרים על פני כדור הארץ. שנית, כזכור לך, אני הייתי נחמדה
כשבאת אלי, ונתתי לך לבחור לבד את בן האנוש שרצית. ככה שזאת לא
אשמתי שנדפקת."
בחיי, הוא פשוט רותח עכשיו. בחיי, אני ממש מלאת סיפוק.
"תראה אדוני," אמרתי. "אם יש לך טענות כלשהם, כדאי לך ללכת
למשרד ההוא ששם" הצבעתי אל עבר דלת שהיה כתוב עליה פעם
'שירותים', לפני כל העניין הזה של קיצוצים בתקציב.
הוא הלך לשם ברוגז, ואני ניצלתי את ההזדמנות וברחתי.
"הו, קסנדרה." הסתובבתי. על דלפק הקבלה ישבו שתי דמויות
משועממות.
"איך הלך עם משקפופר?" שאל קרולי.
"מצוין," שיקרתי.
"הו, זה טוב מאוד. הוא התפרע פה בכל המקום עד שהגעת" אמר
אזירפאל.
קרולי ואזירפאל תמיד גרמו לי להרגיש מוזר. הייתה לשניהם
ערמומיות בעיניים, ותמיד אמרתי שהם נראים כאילו כל רגע הם
הולכים לעשות טעות קטנה, שבעקבותיה יבוא פיצוץ גדול. מזל
שמרחיקים אותם מהסופרים. לא הייתי רוצה לדעת מה היה קורה אם הם
היו נפגשים עם אחד כזה.
"את נראית מהורהרת" אמר קרולי.
"ואם כן?" שאלתי.
"אז יופי"
שתקנו.
"את יודעת," אמר אזירפאל. "אני חושב שזה ממש מוזר שלא נותנים
למתווכים לספר על עצמם. כלומר, הם עושים את העבודה הגדולה, לא?
ואף אחד לא יודע עליהם. חוץ מאנשים מתים. גם הסופרים עצמם לא.
אז מה זה שווה?"
"זה בגלל הקיצוצים" אמר קרולי.
כן, הכול בגלל הקיצוצים.

"תביא לי את כל רשימת הסופרים שיש לך" אמרתי לפקיד הקבלה
המבוהל.
"ר-רק שנייה," הוא גמגם. הוא חיטט בכיסו והוציא מפתח. מפלסטיק.
עד לפני הקיצוצים בתפקיד הם היו עשויים מזהב.
"קחי" אמר. "זה בחדר הראשון משמאל".
ובחדר הראשון משמאל היה מדף ענקי, מלא בתיקיות שעל כל אחת מהן
היה מודבק שם.
"בואו נראה," מלמלתי.
עדיף לי למצוא סופר לא מוערך במיוחד. רוב המוערכים הם חרא (ראה
ערך 'המתגלגלת'). חוץ מזה, אני יכולה להסתבך בצרות אם יגלו מה
אני עושה.
בחיי, יותר מדי שמות יש שם. החל מ'גל כהן' עד ל'כינרת לימוני'.
איזה שמות, לעזאזל. אני מעדיפה שמות ארוכים יותר...
עיניי נעצרו על שם. דניאלה קצ'יקס קוביוס שמש. בחיי, רציתי שם
ארוך, אבל עד כדי כך? פתחתי את התיקייה בזהירות. דפדפתי ברשימת
ההמתנה. אוי לא. או שהאדם הזה מבוקש במיוחד, או שהאדם הזה עקשן
במיוחד, או שהאדם הזה עצלן במיוחד. לפני היו עוד עשרה דמויות
ברשימת ההמתנה.
נאנחתי. אני רואה שאין לי ברירה.

טופפתי ברגלי בחוסר סבלנות בזמן שהטלפון חייג. חזרתי אל כדור
הארץ בלי אירועים מיוחדים. המורה אפילו לא שמה לב לזה שגופתה
של אחד מהתלמידות שלה הייתה מונחת חסרת חיים במשך חצי שעה.
"אני באמת לא רוצה לאכזב או משהו," אמר הטלפון, "אבל אני באמצע
שיעור כרגע."
"לעזאזל! עד מתי את לומדת?"
"ארבע וחצי" אמר הקול.
"בבוקר?"
"אני מאוד מקווה שלא."
ניתקתי. שלוש שעות לחכות. במחשבה שנייה, אני חושבת שצריך לעשות
את הפגישה הזאת פנים מול פנים.
ישבתי על אדן החלון, וקפצתי כשראיתי את הדלת נפתחת בתנופה.
"אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל ככל הידוע לי זה הבית שלי. ואיך
נכנסת לפה בכלל?"
"יש לי את הדרכים שלי, ילדה" כן. היא לא אמורה לדעת שנכנסתי
בריחוף דרך החלון, ושכמעט נתקעתי בין הסורגים שלו.
הסתכלנו אחת על השנייה. היא נראתה עצלנית. אולי אני צריכה לחנך
אותה. כמעט שמעתי את קולותיהן של הדמויות ברשימת ההמתנה נאנחות
בהקלה.
"תקשיבי לי, ילדה." אמרתי בטון תקיף. "עכשיו את מדליקה את
המחשב, וכותבת את מה שאני מכתיבה לך."
"אה, באמת?" היא אמרה בקול חלוש.
"באמת."
"אני מצטערת," היא אמרה. "אבל יש לי כבר התחייבות למישהו
אחר..."
"טאגיזה יכולה לחכות."
היא פערה את פיה.
וסגרה אותו







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רדי ממני!








הקיר לתמונה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/09 23:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דא קאקאשי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה