הנסיעה הלוך נמשכת ונמשכת, אל מה את כבר נמשכת?
הכל סיפור או  אגדה ואין מי שיגיד אחרת
הגלגלים מתגלגלים, הילוכים מתחלפים
ורק אני עוד תקוע מבפנים.
הראש סחור סחור ילך קדימה ואז אחור
חולשה מתפזרת בכל הגוף גוזלת ממני
את הזכות לעוף.
חיוך שיקרי, מראה נשי, זה מה שיש
שב איתנו כאן.
קול חלוש ורך, נמשך נמשך ועוד נמשך
זוחל אלייך, אל תוך הלב ומשם והלאה
זה רק כאב
הכל מלא בצבע,שונה מכל האפור אליו אני רגיל
הכל נמצא בתחפושות, זה מרגיש מגעיל
פנים צבועות עם אודם ושפתון, מרחפות על פניי
ומשאירות לי זיכרון
נשיקה חלולה, מגע יבש מה עוד נוכל כבר לבקש?
זה הזמן, זה המקום  לקבל את מה שיש
לאהוב מתוך השכל וההיגיון ולא מתוך הראש והשיגעון
ללכת עד הסוף ואז בקצה בדיוק לעצור, לקחת צעד קטן לאחור
ולשאול את עצמי אם זה מה שאני באמת רוצה לעבור?
ובסוף, אם יש כזה בכלל, לרוץ אחריה ולקפוץ, לקפוץ למיטה
לתוך השמלה ואז אחר כך מתוך ראשה.
הישר הישר למעמקים ולמצולות, לגעת בקרקעית ואז לעלות
לנשום חזק ולהתגאות, עכשיו אפשר בשקט בשמיכה להתכסות..