לופת הלילה את האימה, אינו משחרר
אף המחנק נשנק חסר נשימה  
אוויר עומד משחר לטרף, פתחו
פה פעור תדהמה
גרון ניחר מאדים
שושן צחור
חנוק דמעות.

הפעם הלילה אינו מנצח
נצח. מפצח את עצם היותו
אור שכבה.
חשיכה עוטפת ותו-לא.
טמונה היא עמוק
במעבה הזוועה.

יש לבחון את הלילה מתוך הגיגיו
שאינם עומדים ונושאים ונותנים
אלא את עובדת היותו
המשך לאור שנגמר
עד אם יבוא העוקב
אחריו

אם יבוא.

חיים אחרים מסוכים ביופי שותק
גווניו נשמת שחר ממאן
מלראות, את הנולד.

מרחבי שדות כהים בזמן  
מרפים אחיזתם מגדר מחשבה.
הלילה, לא יוציא דברים מכלאם.
יותירם זיכרון עגום, עגון
בנמל הפתוח לים
חסר חיים.

יש לאמת את דרכיה
של מחשבה
הנספגת אל תוך הדברים
כאבני הדרך הנופלים בעצמם אל בור החשיכה.
 
כמים המפכים כמהים, הזורמים את טבעם בחלימה
מוצאים נתיבים במקום בו לא תעלה הדעת
זרימתם, החובקת
שחר נעורים טבועים
צרובים קבר
בעומקי-הסלע.

בנתיב השחור ללא כל אור, הוטל צל כבד באפלה  
שבבי חלומות רקומים, בתום בוטח, בעיניים עגולות
הוטבעו בין תפרי-אתמולים ושחר
מתבושש, ממאן מלבוא
פציעתו, בתוכה פסע
אנושה.

כר ליל נרחב חסר נוצות
אינו יכול שאת את שלעולם לא יפוג
עת נם בו חלל
חסר-ישע.

על-פני-אדמה טבועה
שמיים קיומה ותנועתה בלהה מתגשמת
אלה הסובבים קיומנו בדם
נפערים מני-תהום אשר שכח נביעתו וצלם
עומקיו זרע-שורשים בנפש-גיהינום.

לילה שחור משחור
שושן צחור אדם, הפך צרור
בנצח אחרית.

מלאך קטן,
זוועת-אנוש מלאה פיה מים
נחרד מלוא יקום, שתקו שמיים
הלילה נדם.

רוז ז"ל

יהי זכרה ברוך.

ספטמבר 2008