נוסעת ברכבות, מדמיינת כרכרות
מדמיינת שעוד שניה הקרון נופל מהפסים
וכולם צועקים ושוטרים ומודאגים
ואת לים ואת במצולות ואת משתגעת ואת צורחת
את לא יכולה לנשום ולא רוצה לאבד מאנושיותך.

ואת קמה בבת אחת
ואז את מחליטה החלטה נכונה אחת,
לברוח מהשד
המטרה: לנוס כל עוד בך נפשך
בכוונה להימלט מאותו אוייב
שדופק לך ת'ראש ואת כל החיים
את מחליטה לצאת מעצמך "לטובת כל הסובבים".

וקצת לפני שזה מתחיל לך שוב
את מדליקה סיגריה ונזכרת שהיה רטוב
ואיך שכמעט ונתקעת בו ואיך שהיו מבטים
את נכנסת ליער ומתחילה לחפור
כי אין שם שום גמדים.

וכשקשה והעננים שם והמים עכורים
תמיד הכי קל לך ליפול
מזה את הכי נזהרת
שלא יגלו מה עושה לך לחשוב
ולמה היא תמיד מאחרת.

את מנסה להיזכר אם הוא חיבק חזק או לא
ומה היו מילותיו האחרונות
האם איי פעם ציית לתמרור ומה העלה ברשתו.

את מפחדת מכל התנועה הסואנת הזאת אך עם זאת כמהה לעלות למטוס
מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה ובעצם מכורה לקניות
קונה את מה שהפסיכולוג אומר ומזריקה לעצמך עוד מחלות
ומרגישה כמו בובת וודו מקולקלת שלא אוהבת את איך שלימדו אותה
ללכת.

את לא מבינה למה הם לא מבינים
למה את לא כמותם
אם אין סמים מאיפה הפשטות הכיף והרוגע
ולמה אמא אוי למה זולגות הדמעות מעצמן