בדידות. מילה אחת שמכלילה שלושה דברים - מוות, קור וחושך.

בדידות, המילה המתאימה ביותר כשאני נזכר בה.
יפה כלבנה, והעצב נישא בעיניה. איני יודע מתי והיכן, אך אני
בטוח כי הייתי שם. הכרנו.

התחושות העולות מן האירוע  הן קור וחושך. ומוות.
הקור המקפיא, עד לשד עצמותי. הדיכאון, הכאב. כולם שותפים, כמו
חברי מאפיה מאורגנת.

והקור שחוזר על עצמו, והאובדן.
האובדן שעד היום לא סלחתי לעצמי עליו. האובדן שנישא עימי לכל
מקום, מאחריו סולל מתווה של רגשות אשם.
הסחרחורת שאופפת את ראשי, מלאה בהן.

מחנק בגרון, הרצון לשנות, לחזור אחורה ולשנות את המצב.

לעזאזל! היא נעלמה לי, ועתה לא אוכל למצוא אותה!
אני אפילו לא יודע איפה להתחיל לחפש.

רק יער אפל וקר רודף אותי, חושך ועצים עירומים. וגופתה שם, ליד
הסלע. בשמלה לבנה, ומבט השלגיה שלה, קר כקרח באותו היום. מבט
קפוא ומאיים.
וכמו מישהו לוחש באזני, לחישה מרה וזדונית - אתה שלי עכשיו, לא
תברח ממני עוד.


זה עולה בכל פינה, לא יודע לאן לברוח, לא חושב שיש בכלל מקום
מפלט.

הבעיה עודנה קיימת - שכחתי את עצמי.