כשירד הערב הייתי היחידה שעוד הרכיבה משקפי שמש. הרחובות החלו
להתרוקן. בשבועות הראשונים לחזרה ללימודים כולם נוטים להישאר
יותר מבדרך כלל בבית, כאילו אם יישארו עוד שעה או שלוש הכל
ידמה טיפה יותר לחופש.
הימים האלה - בין שעון קיץ לחורף, בין קיץ לסתיו, בין חושך
לאור - הם ימים שתמיד נראים אחרת. בכל שנותיי (הלא רבות כלל)
אני לא זוכרת שנה שבה לא קרה משהו מכונן, שנה שלא נחרטה
בזיכרון הקולקטיבי ובדפי ההיסטוריה - דווקא בחודשים הללו. אולי
הכל קשור באמונה יהודית.
חודש אלול, סליחות, וירח שנאכל וגדל אוחז בידה של שנה חדשה.
אני תוהה אם כל העולם בעצם מסתובב על צב ענקי עטוף בטלית.
לא ידעתי ממי לבקש סליחה, אז הלכתי בשקט. פעם אמרו לי שלבקש
סליחה זה אלוהי, ולסלוח זה קדוש, או ההפך. אני לא בטוחה שאני
עוד מאמינה במוסד הזה שנקרא "סליחות".
החושך עוטף את כולם בסופו של דבר. בין פירורי החושך נצצו
בזהירות אורות בתי העסק האחרונים שנשארו פתוחים. לאט לאט כולם
מפסיקים לחשוב על שמיים ושמש. האמונה התורנית דוגלת בחיסכון.
אוגרים לקראת - לקראת הגשם, לקראת יום כיפור. כל אחד מפטם את
עצמו. קיבות מתמלאות עד אפס מקום. בחורף, כשלא יהיה עוד את מי
לחמם, נשתמש בכל המחסנים שבנינו ונחמם את עצמנו.
בתנועות קטנות העולם מסתובב. יש רגעים ספורים שבהם אפשר לשים
לב לרגע שהעולם זז ממקומו, קצת כמו כותרות עיתונים שמתפוצצות
במוח ברעש ענקי. פירורים פירורים נבנית לה השערורייה הבאה,
נרקם המחדל התורן וכל אחד מאיתנו יזכור את הרגע הזה. עוד שנייה
שבה ירד ערב, כולנו היינו בבתים ובזיכרון קוראים לו ה"איפה
היית כש..."

יש שאלות שאנשים מפחדים לשאול גם את עצמם, או משפטים שנורא
מפחדים לומר בקול רם. הן נראות כל כך טריוויאליות, אבל למילים
יש המון כוח. החלטה לשנה החדשה: מהחודש הבא אני אתחיל לקחת
איתי רשימה. אחרי מחקר מעמיק וקפדני אני אבחר את רשימת עשר
המילים החזקות ביותר בעולם, והן תמיד יהיו עלי. זה כמו להיות
סופרמן כשהגלימה כל הזמן מתחת למקטורן העיתונאי שלי. יש לי את
הכוח הכי גדול בעולם, וכל רגע אני אוכל לקרוא אותו בקול, לצעוק
אותו, לשיר, להרכיב משפטים ולחבר שאלות.

איפה היית כשרבין נרצח? אני הייתי בבית. אולי כבר הלכתי לישון.
איפה היית כשניסוי מאיץ החלקיקים החל? אני גלשתי באינטרנט
בספרייה. איפה היית כשנפלו התאומים? אני ישבתי בבית. היינו
קטנים, ראינו טלוויזיה. מישהו התקשר וביקש שנעביר ערוץ. הערתי
את אמא: "מטוס פגע באחד ממגדלי התאומים". לקח לה הרבה זמן
לקום. בינתיים פגע המטוס השני. מטוסים התרסקו בשדה ובפנטגון,
ואני זוכרת את אותו יום חמישי אחר הצהריים: ילדה קטנה רואה
מגדל אחרי מגדל; מתרסקים בכדורי אבק גדולים. כמה הבנתי מכל זה?
אין לי מושג. אני זוכרת שהרגע נראה לי מדהים ונוראי. למחרת,
כשקמנו, עדיין הייתה אינתיפאדה.

אני לא מאמינה בסליחות. אני לא צריכה סליחות. אני צריכה את כל
אותם רגעים שאבדו לי, שעות וערבים שבהם אנשים מתו ועולמות
התרסקו. אני צריכה בחזרה את הלילות שבהם לא ישנתי. איפה היית
כשנשבר לך הלב? הפסקתי כבר לספור מקומות, אנשים. איך כמו מגדל
גם אני התפרקתי, במובן מסוים. בכדור ענקי מעצמי. אף אחד לא מת,
אולי רק חלקים, אולי רק אבק, והשמיים היו בין קיץ לסתיו.
אולי אני בעצם צב ענקי עטוף בטלית?