רגע אחד אתה חי, רגע אחד אתה מת. אתה מורח את הפנים בצבע ירוק
ושחור מתוך קופסת פלסטיק שמסומן עליה צ'. שלחת הרגע אס אם אס
לאשתך לשעבר. "הכל בסדר. אני נכנס פנימה. אתקשר כשאוכל. אוהב".
התגרשתם לפני 3 שנים - זה לא משנה. למעשה אתם בקשר די רופף,
אבל 96 שעות אחורה הודעת לה שקבלת צו-8. היית חייב. היא ניסתה
לא לבכות כל השיחה אבל הדמעות חנקו אותה בסוף. אתה חי עכשיו,
האופן בו תמות עוד כמה שעות יהיה שרירותי. יש אלף דרכים טובות
יותר למות בהן. ואולי בעצם לא, אין דבר כזה 'דרך טובה למות',
אבל זה לא משנה את המצב, אתה תמות, זה יקרה באופן שרירותי,
כמעט בלי להרגיש כלום, תוך שבריר של שנייה, כמעט בהיסח דעת.
המילואימניק שפגשת לפני יומיים, זה שיילך שפוף אחרייך יכול
לחטוף את הקליע הזה במקומך, אבל זה לא יקרה. אתה תקבל אותו. זה
קליע מקרי בסיטואציה סתמית בעולם דפוק. רגע אחד אתה חי, שנייה
אחר-כך, כלום. צעקות: "להתכופף", "חובש!", המילואימניק שהולך
אחרייך תוקע בך מבט מבועת: "פאק, זה היה יכול להיות אני", זה
מה שהוא יחשוב. נחלים של דם כהה מתפצלים מהצוואר שלך אל האדמה.
מפתיע באיזו מהירות הדם נספג באדמה, העיניים מזדגגות, השקט
הופך לקומץ רגעים אין-סופיים של דממה. רק קליע אחד כזה נורה
מהמרפסת של הבניין שבפאתי הכפר - כל אחד היה יכול לחטוף את
הקליע הזה. אבל לא.

רגע אחד אתה חי, בשני אתה מורח את הפנים שלך בפסים ירוקים, אתה
לא חושב על כלום אבל רואה את הבן-שלך. בשבת האחרונה לא פגשת
אותו, זה הפרויקט הארור מהעבודה, הוא נמשך אל תוך הלילות
ועכשיו אתה מול מראה מעופשת 7 ק"מ בתוך לבנון, משתין בבקבוק
ואוכל מפחית. עוד כמה שעות אתה מת. אתה לא יודע את זה, רק מריח
את זה. בין לבין יש גם הרבה רגעים מתים, אתה מנסה לנקות את
הראש ולא מצליח. החבר'ה טובים, יש שקט מתוח באוויר. לפיצוצים
שמסביב התרגלת תוך חצי שעה. מצחיק איך הפיצוץ הראשון הבהיל
אותך. אפילו לא נסית להסתיר את זה, זה לא צחוק, אף אחד לא
מתנהג פה כמו במילואים. מקבלים פקודות, מנסים להבין מה קורה,
זזים בין בתים. דרך קירות. דרך פעימות חסרות. מנקים קומה,
קומה. כשמסיימים לנקות כפר מתחפרים באיזה בית ומחכים לפקודות
לעבור ליעד הבא, לכפר הבא. כל מטר ארור פה הוא כמו מסע, הלב
דופק כמו משוגע, הגרון חרוך מעשן, העור צורב מחומר נפץ, בכל
זאת היית עושה הכול עבור כל אחד מהחבר'ה פה. אתם אחים שנלחצים
בין עשן שחור לאדמת טרשים קשה. הקשר היחידי עם העולם הוא
עיתונים מקומטים בערבית מלפני שבועיים ואס אם אסים הביתה. אתה
אפילו לא יודע למה התקשרת להודיע לאשתך או למה אתה ממשיך לשלוח
את האס אם אסים האלה. זה לא שהמצב איתה הוא אידיאלי אבל היית
חייב איזה קשר שפוי עם העולם החיצון. מישהו קרוב שיחשוב עלייך.
משהו מוצק שתוכל להגן עליו, להסביר לעצמך למה אתה פה. הדגל
נראה לך אבסטרקטי מידי. הזעה זולגת על המצח ממיסה באיטיות את
הצבע השומני. הכתפיים כואבות מהתרמיל ואת האפוד הקרמי אתה כבר
לא מרגיש. לא יאומן שלפני כמה ימים היית בבית שלך, חשבת לפתוח
את בקבוק היין שקיבלת ביום-הולדת. היית חופשי מלקבל הוראות
מילד מגולח ראש, בעל 3 ארונות על הכתף.  פיצוץ גדול ממוטט בית
בקרבת מקום, זה נשמע קרוב אבל זה יכול להיות גם ק"מ מפה. אתה
מתעורר בחושך ומגלה שנרדמת בישיבה כשאתה נשען על קיר. עולה בך
בחילה. "מה אנחנו עושים פה לעזאזל?" קול מהדהד לך בתוך האפוד.
כולם על הרגליים. שוב זזים. רודפים בחושך אחר גחליליות. נעים
בין טשטוש ומיקוד, עייפות ואדרנלין. יש פעולה חדשה למחר. זוהתה
חולייה המפעילה משגר בכפר הסמוך. תדרוך של הסרן, מפות, טיפול
זריז לנשקים, עוד שינה חטופה ויציאה.

רגע אחד אתה חי, מורח עוד פס שחור מתחת לעין ומחבר אותו דרך
האוזן עד הצוואר. האדרנלין זורם בוורידים, השמיעה מתחדדת,
העיניים חודרות את האופק, מגששות אחרי כל בולדר. אתה מתקדם
בטור מרווח ואיטי של חיילים. הנעליים שלך רומסות עשב. אבנים
קטנות ניתזות הצידה. הכוכבים לוהטים בינות העננים. צלליות מבני
הכפר משברות את קו האופק. צפרדע מסתווה בסבך נמוך. רגע אחד אתה
חי ובשני מת.

מוזר, אתה בדיוק חשבת: מתי כבר תמצא מקל ראוי לגרד איתו בגב.



[2006]