די, אני לא יכולה יותר להתנער מכל זה, מעצמי.
כל הזמן הזה חשבתי שאם אני אלך אתה לא תחזור... ותבוא מישהי
אחרת... או יותר גרוע, היא תבוא.
אתה בטח כבר שמת לב שאני לא ישנה,לא אוכלת.
אני לא יכולה יותר לחשוב עליך, לחלום עליך.
אי אפשר יותר, אנחנו מתפספסים.
ולגוף אין מקום יותר
והלב לא יכול לסבול יותר
והאור שהיה בנו לא יחזור יותר... וגם התמימות, הרחמים, החום.
כל מה שהפך אותנו לאותנו.
הכי קשה, זה שכל שיר ברדיו מזכיר אותך.
ואת החוסר ודאיות שבו אתה השארת אותי.
אני שונאת לריב איתך...
לאן נעלמת?
עד כדי כך קשה איתי?
כל פעם שאני רואה אותך בא לקפוץ עליך בחיבוקים ולא להפסיק לנשק
אותך אפילו לא לשניה... ואז אני רואה אותך ואנחנו מסתכלים שוב
בעיניים שותקות אחד על השני ואחרי זה אתה שואל אותי למה אני
ככה, למה אני לא מדברת... למה אני סגורה... למה אני לא מנשקת
אותך.
ואני אפאטית.
ותמיד  אני רק שומעת את החיוך שלך ואני יכולה לראות אותו...
אז מה אם גרמת לי לרצות להיות טובה יותר ולשאוף יותר ולחלום
יותר ולוותר יותר, לרצות יותר, לנסות יותר, להקריב יותר, לבכות
יותר.
ולסבול. ולפעום. ולחיות.
ותראה, אפילו חזרתי לכתוב
אבל לא הספקתי להגיד - אני אוהבת.