"3 הנערות שהחזיקו את הבלונים, 3 נערות מחייכות וזקופות. 1 יפה יותר, 1 יפה
פחות, 1 בטוח חכמה. והן הלכו לאט בשלווה ובשקט. הן עוד לא יודעות שהכל יתקלקל,
שהבלונים יתפוצצו או יעלמו בשמיים או סתם יצטמקו בעליבות. הן לא יכולות אפילו
לתאר לעצמן איך זה יהיה,
כשזה יהיה."
בלי
היא ליקקה את השפתיים הפצועות ונשכה אותן שוב, בלי משים, נותנת לכאב הישן חדש
להתפשט לה בגוף ולהכהות את הכאב, הכאב שאחרי, אבחה חדה ומרה של חרטה, שבועה
דקה וחותכת שיותר לעולם לא, כובד בראש וסחרור בבטן שאין בהם שום דבר מהכמיהה
הסמיכה והמעורפלת שלפני. ברגע אחד מואר ויודע, בזמן הזה שהיא הלכה על השביל
החשוך היא ידעה שגם הוא, שגם הוא בדיוק, וידעה שלעולם לא תכעס עליו כשהוא ילך
ככה או אחרת באמצע, או לפני, או אחרי, כי גם הוא כמוה מלהטט על אותו חבל שקוף
וקרוע, ששומר מפני התהום ומקריב לה קורבנות.
שלומקיצ
היא הסתכלה עליו, גבוה ודק ובהיר. ומוכר לה כמו ששום דבר בחייה לא היה מוכר לה
עד עכשיו. היא הרגישה שחומה של הגנות ושכחה ששנים היא עמלה עליה, עומדת
להתרסק. והיא ידעה שאסור לה לתת לזה להתרחש. כל כך הרבה שנים היא שומרת על
עצמה להיות חזקה. ומכוונת. ושקטה. ואף פעם, אף פעם לא להרגיש את הכאב הזה
המנפץ, את הקנאה.
נעמה
היא הפסיקה פתאום. היא הפסיקה כשהוא שרך את השרוך האחרון בנעל שלו. היא ראתה
את התנועות המהירות והעצבניות של האצבעות שלו על הנעל, שניצבה קרוב מדי לבטן
שלה, שעלתה וירדה בהתרגשות שלא היה אפשר להסתיר. היא הפסיקה פתאום לדבר
והרגישה את הדמעות ונזכרה ביוסי, בן הכיתה שלה, שהיה אומר תמיד כשהם היו
ילדים, שלנעמה יש מעיין בעיניים, והמעיין רק התגבר מהזיכרון המטופש הזה ונהייה
בכי גדול.
החברות הכי טובות שהיו. שישנן.
ציור וציטוטים לפי "אותה אהבה כמעט", מירי רוזובסקי
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.