מלח שלי,
כולם אמרו שיגיע היום,
מעולם לא חשבתי שתעזוב כך פתאום.
באישון הלילה הרגשתי בך סוטה מדרכך, תועה במסלולך.
עמוק בליבי הרגשתי את הכבלים נתלשים ממקומם, גוררים אותך
איתם.

האם זה כתוב שהעתיד כבר נקבע מראש ואינו משתנה?
וכאשר אתפלל למענך, וארד על ברכיי, האם זה ישנה?
רוצה לצעוק חזק בקולי קולות,
אך הבשורה כבר איננה, חדלה מלהיות.
אינך יכול לקרוא אותה, גם לא לשמוע, לכן זכור את אשר אמרתי,
אתה האחד שזרח למעני בכל יום, אתה האור שלא היה ביכולתי להבחין
בו היום.

כיצד ייתכן שיום בודד חומק לו באיטיות מבין אצבעותיי,  
אין לי במה לאחוז, אף לא חלקיקים קטנים, מעט ממך, שרידים.
אנו חיים את חיינו בהצגה אינסופית,
אך לפתע פתאום, המסך נופל, מנסה לשים קץ, להשבית.
הענבלים מכים בחוזקה על דפנות הפעמונים,
רגע חולף, המרחק מתקצר, המים גודשים,
דמעות גדולות מלוחות וחונקות, נמהלות במליחות הגלים.
אינך יודע כמה זמן עוד נותר לך,
אך אתה יודע כי הגלים יהיו האחרונים להכיר אותך...