אז עולים על רכבת, מהירה, ישירה ,מאספת,
אחת על פסים או רכבת הרים,
כל מיני סוגים, כל מיני מינים.

בכל פעם נוסע אחר אולי אחראי אולי מתנער,
מתיישב לו סמוך, במושב לידי, כל נסיעה חקוקה בזיכרוני.
אחד מופנם השני נרדם.
אחריהם מגיע אחר, אחד כזה שאינו מפסיק לדבר.
לעיתים מופיע הנוסע המתמיד, האחד שחוזר, ואותי כבר מפחיד.

יום אחד פגשתי באיש, עדין חביב, היודע להרגיש
הוא מבין, מקשיב תומך ומתחשב, ובו אי אפשר שלא להתאהב.
ידי שלובה בידו של האיש, נסענו יחדיו, לתחנה הבאה,
בזריחה חדשה בשקיעה מרהיבה.
שמחים בחוויה הקטנה של שנינו,
לא רואים, לא שומעים, אין כאן דבר מלבדנו.

אך כמו כל נסיעה, גם זו לצערי התקצרה והסתיימה.
הנסיעות הבאות, בלתי פוסקות, רבו מאסו והפכו מעיקות.
ומתי אוכל לעלות על רכבת אמיתית, שתיקח לשם, ליעד הנכסף, התחנה
הסופית,
בה אוכל לשקוע ולהביט.

לא עוד נסיעות, לא עוד תחנות,
לא עוד עליות, תפניות, פיתולים ומורדות
לא עוד נוסעים מתחלפים, באים ונעלמים,

ממשיכה בדרכי לתחנה אחרונה, את הלופ הבא לא אראה יותר,
מחכה לך, לאחד, שבאותה תחנה איתי יישאר.