לזכר רוז פיזאם (2004-2008)

ילדתי,
אף אחד לא ריחם עלייך כאשר
שמיים וארץ נפרדו בלא שוב,
ובאדמה יש חול טובעני ובוץ
שנועדו לחנקך
עד שתמותי.

אף לא אחד ריחם עלייך כאשר
השמיים התמלאו סופות נכאים
וסבא פריון המטיר מבולו
על האדמה,
וגשמו נועד להציף את גרונך
עד שתמותי.  

אף לא אחד ברחמיו ניסה להצילך
כשנלכדת בבקתה מחמת הבוץ והמבול,
ולכודה היית כשהתבוננת בבעתה
איך פריחה חדשה של
אמנון ותמר
הולכת לחסום כל פיסת אוויר
טהורה שתנשמי,
עד שתמותי.  

אבל,
פרח שלי,
קולי חנוק מדמעות שהציפוני חרש,
שהם חלק קטן בים רגוע של סער ופרץ
של כולנו.
מתחת לאדמת רגליי שרויה גופתך,
כאילו לא היית שם מעולם.  

ועתה,
לא אקטוף לי פרח ואניחהו,
כמו כל עובר ושב,
לשוט במימי הנחל הטהור
של זוהמה ועוכרין של העולם,
ילדתי,
כי רק כך -
אדע כי נשמתך לא תנדוד שוב בשופכין,
ואולי,
רק אולי,

סוף סוף תחיי.