28/06/2008
האיש היפה והאהוב הגיע אל סוף מחשבותיו.
הדממה עקשנית וכבדה תכס על יפי חיוכיו      
והקול העמוק המיוחד יהדהד עוד בקרב שומעיו.

"הולך תמים ופועל צדק"  כך אמרת על אבי
ואבי לא ידע, אכן לא ידע,  אולי עוד קורא לי צלי
שם במקום לא נודע, שם אתה, שם אבי.

הבטחת להיות לי בריא.  בשבילי,  כך אמרת,
אז היית בשבילים רחוקים, אפשר כי  ידעת.
והלילה היה כה קשה ואטום, כה עיקש לראותך עד באת.

אין האמנות יודעת.  חסר לה זיכרון, חוש אנוש גם כן,
אך ביום שכזה היא דום עומדת,
משחילה דמעות בקוף של מחט, אורגת לך שם.
היא מבינה האמנות בהחלט מבינה את שהיה ועוד
אין.

האמנות  כשובל כלה נוסקת אתך אל  דרך מציאות חדשה
זיכרונות שלא היו לה נולדים עתירי תהילה,
ושם, במפגש העולמות מצפה כנראה עבודה רבה וקשה.  

הימים צפופים  בהספד משוררים, אכן צפופים.
אז הימים נחנקים, מן הסתם, מתים,
ואתה אי שם, מן הסתם, מבין סוף סוף גם את צד הימים השקופים.