אחרי שנים של חיי שקר, דרור קיבל מתנה מיוחדת, כזו ששמורה רק
לאנשים כאלה...
תחילה בלבולו רק גבר, כל כך הרבה אחריות, כל כך הרבה
מחשבות...
טיפה קטנה נחתה על מצחו, ועוד אחת, הוא הסתכל מעלה, השמיים
בישרו על גשם עז קרב, גם התחזית, גם מצב הרוח.
הגשם התחזק, ודרור החל מחיש צעדיו לכיוון בית הקפה.
"3 סוכרזית, חזק , הרבה חלב, תודה".
גל הסתכלה עליו במבט תמוה מהול בחיוך שדאג כי יבין שההתוודעות
המחודשת לא עושה עליה רושם,  ממש כאילו הם נפגשים לקפה השבועי.

הוא הבין שאין כל צורך בנחמדויות וסמול טוק מיותרים.
"מה קרה? נשמעת רציני בטלפון"
"שיקרו לי, גל, עבדו עליי, רימו אותי בגדול!"
"על מה אתה מדבר?" מבטה היה חודר ואמיתי.
לזה הוא חיכה, זה הספיק לו. "בואי איתי, מהר! אין זמן לבזבז,
חייבים לפעול עכשיו, מחכים לנו".
שטר כלשהו נזרק מארנקו של דרור וחיש קל נעלמו השניים לקול צהלת
המלצרית  .
דלתה של הפורד המרופטת טרם נסגרה והאוטו כבר הרעיש את דרכו
בחיפזון..
את הנסיעה גל העבירה בשתיקה לא אופיינית. כאילו מבינה את רצונו
של דרור לשקוע במחשבותיו, ורק צפירה עזה של נהג חסר סבלנות
הקיצה אותו מהזיותיו.
"זה צריך להיות פה בסביבה..." סינן דרור בהיסוס.
"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?"
"תיכף תדעי הכל, את סומכת עליי נכון?"
היא לא דיברה, גל פשוט לא יכלה לסרב לו, תמיד זה היה ככה, עוד
מהתיכון.

דרור החנה את האוטו ברחוב דמוי ציור מהימן מתחילת המאה הקודמת,
מול בית קטן צמוד קרקע ולו גג רעפים אדום וארובה שנראה שכבר
נמוגה ממנה התקווה להגשים את ייעודה בעולם.
"איפה אנחנו? בחיים לא הייתי בחלק הזה של ת"א." הרוח העיפה
מחלפותיה לכל עבר, היא שילבה את ידיה בכיס מעילה, "קר לי, בוא
נלך"
דרור נראה כשקוע בטרנס...
אחוז תזזית, זינק  על מפתן הבית, והחל מחפש דבר מה באדן החלון
"תענה לי!" הרימה גל את קולה בפעם הראשונה בערב זה. דרור פסק
ממלאכתו והצמיד בזריזות את אצבעו לפיו, כמבקש להגיד שזהו אינו
הזמן למאבקי כוח. היא השתתקה.
לאחר סריקה ממושכת של כלב גישוש מאומן, עצר דרור בפתאומיות
ושלף מפתח ישן וגזיר נייר עתיק מעציץ תמים למראה.
הוא ניגש אל גל, הגשם נמטר על גג המכונית בקצב רומנטי מפתיע
לגמרי.  
ידיו אחזו בכתפייה, הוא נשק לה על האף.
"אני אוהב אותך רטובה ככה, אני אוהב... שאת אוהבת אותי."
"אני שונאת אותך." סיננה גל בקול מחוייך והוסיפה אגרוף קטן
לבטנו.
"בואי, נלך אליי. חזר המבט הקשוח לפניו, "יש לי הרבה מה לספר
לך."

המעלית המקרטעת והנורה הכבויה במבואה, לא הוסיפו לדרמה השררה
באוויר.
"הנה זה פה מימין.."
"כמה מנעולים יש לך יא פרנואיד?"
דרור הסתכל עליה במבט נבוך ובתנועת יד מתחמקת ביטל את דבריה
ונכנס במהרה לדירתו, הדליק את החימום, הכין שני ספלי תה
והתיישב.
גל התמקמה על הספה לצידו, רכונה לעברו בכל רמ"ח איבריה, ועיניה
הסקרניות כמעט שיצאו מחוריהם.
הוא פנה אליה בקול רציני, "את חושבת שאת מכירה אותי גל? את לא
מכירה אותי בכלל."
"אני לא מי שאת חושבת שאני, אני בכלל לא מי שהתאהבת בו, פליט
קדוש מבית המפעל של המיין סורס."
סבלנותה הגם ככה בעייתית הגיעה אל קיצה "מיין סורס? אתה לא מי
שאתה, אתה מוכן להתחיל לדבר עברית לפני שאני מסתלקת מכאן?!"
"גלוש, כמה שקענו בשיחות על מהות הכלום והכאוס? כמה פעמים
תהינו על פשר מצעד החיים המוזר שצעד רודף צעד משיק בדרך לעיגול
חסר מטרה. תמיד הייתי בטוח בדרכי, בדרך היושר, הצדק.  
ילדי הענן הם אלו שיביאו את הגאולה, עכשיו אני יודע שאני..."
גל אף פעם לא אהבה שדרור התחיל לשקוע בתיאוריות הקונספירציה
שלו, תמיד הייתה לו הרגשה שכולם צריכים להבין על מה הוא מדבר,
גם כשאף אחד כבר לא טרח להקשיב, אבל היא הבינה אותו, בדרכה.

"ילדי הענן?" גל קטעה את רצף הקשקושים הזה אשר לטעמה משתמע
ממנו הסבר נאות להיעלמותו של דרור בדמות שהייה ממושכת בשלוותה
או אברבנאל.
"כן ילדי הענן. את יכולה לשמור סוד?"
גל נתנה בו מבט חמוץ, ולרגע נעלמה מקרבה תחושת הבלבול וכעס
בצבץ מבין נחיריה, "זה מעליב אותי שאתה שואל בכלל".
"זה לא סוד רגיל, אני הולך לגלות לך משהו איזוטרי לחלוטין,
ידוע למעטים שבמעטים ורובם אנשים שלא היית רוצה להיתקל בהם
בסמטה חשוכה."
גל לא יכלה להסתיר את הניצוץ שעלה בעיניה, היא תמיד הייתה
חובבת סודות, ולאורך השנים הם חלקו יחד מכמנים כמוסים ועולמות
אוטופיים משותפים.
דרור נע על הספא באי נוחות, מנסה לארגן את מחשבותיו למילים אשר
יביעו היגיון כלשהו.
הוא הערה אל קרבו את התה שהפשיר למידה הנכונה, ולקח נשימה
עמוקה, המילים החלו נשפכות מעצמן.. "כל אדם יכול להשתמש בחושיו
להבנת העולם. כל אחד גם רואה דברים בצורה קצת שונה, אך הלכה
למעשה, רוב האנשים רואים, חושבים ופועלים בצורה תבניתית כמעט
זהה."
"הקשר בין בני אנוש אינו מובנה על דיבור כי אם על רגש
ואינסטינקטים, ממש כמו חיה!" קולו של דרור גבר."אך כולם
ממשיכים להקשיב למילים עקרות במקום ללכת עם ליבם ורצון נשמתם.
הם רואים רק מה שמכתיבים להם, צווי האופנה, הרגלי צריכה, שמחה
לאיד, מעגל חברתי מצומצם ומורחב כאחד, בקיצור, כל מה שיצור חסר
ביטחון צריך כדי להעניק משמעות לאפסיות שבקיומו.
הוי, אילו יכולנו להסתכל על חיינו במבט מלמעלה ולפי סדר
כרונולוגי של הבחירות, ההחלטות והישנות של משקעים מהלכי אימים
המגבילים את פעולותינו, היינו צוחקים צחוק גדול."
"דרור, כבר דיברנו על זה רבות, אנחנו יודעים שהם טועים."
"ועוד איך טועים, עכשיו קולו של דרור היה חזק דיו כדי להעיר את
תרזה, הכלבה של יורם מהחצר ממול, שהחלה נובחת בקצב מונטוני
מרגיז באופן חריג.

השעה הייתה כבר 1 בבוקר, גל שהייתה עייפה מהערב המוזר והנביחות
הבלתי פוסקות, לא הבינה את פשר הדאגה בפניו של דרור.
"פעם," דרור חזר לטון מרגיע יותר, "לפני המון שנים, כאשר העולם
החל לקבל צורה מפותחת והאנשים החלו חושבים, היה קיים פחד גדול,
לא מהאדם החושב בלבד, אלא בעיקר מהאדם המרגיש."
"המרגיש?" שאלה גל תוך כדי פיהוק.
"כן, יפתי, אל תאבדי אותי עכשיו, זה עניין של חיים או מוות!"
גל חזרה למצב דריכות, "אני איתך מאמי, תמשיך" וחשפה את שיניה
לחיוך רחב.
בטחונו גבר, "שנים שניסו שליחי הרשע עלי אדמות לדורותיהם לאחד
כוחות, רם מעולם היו להם דעות מנוגדות לחלוטין ולכן נכשלו
במשימתם לשמור על עולם ללא ילדי רגש, או כמו שאנחנו קוראים
להם, ילדי הענן."
"עוד פעם ילדי הענן? דרור נראה לי שיצאת מדעתך."
דרור גיחך ומיד חזר לארשה רצינית, "הקשיבי לי עד הסוף ולא תהיה
לך אף שאלה או ספק לגביי, טוב?"
היא הינהנה קלות, דרור חזר לדבריו.
"תביני, ככל שהעולם נהיה מתועש ורודף בצע, האדם נאלץ להיות
כזה, אך לא לגמרי בעל כורכו, היה משהו שדחף אותו לכך, שהשיא
אותו להשתעבד לחיית הברזל."
"המשהו הזה הוא..." דרור שלח מבט חודר לעברה, "הוא הסיבה שאני
מדבר איתך עכשיו."
"תפסיק למתוח אותי!" גל עברה לקול של ילדה שלא קיבלה את
הסוכרייה שלה.
"המשהו הזה שמו ה"מיין סורס" או בתרגום, המקור המרכזי.
"אני יכולה לתרגם לבד, תודה רבה"
"כן.. צודקת" חייך דרור, והמשיך בזריזות "המקור הוא איחוד של
יצורי עולם סודיים הפועלים ללא דעת של אף אחד ממנהיגי העולם
והובאו לעולם ע"י דמוליסיה. כבר בתחילת דרכו של האדם, הבינה
דמוליסיה מהר מאוד שאנשי העולם ומנהיגיו לא יצליחו לשמור על
סוד הבועה הרגשית כי הם כבר פיתחו תכונה בלתי רצויה, אגואיזם
חברתי אשר לא ניתן לרפאו.
על כן, ובכדי לשמור על שקט היקום וסוד הבועה הרגשית היה צורך
ביצורים טהורים, נטולי כל תכונה.
דמוליסיה החליטה לייצר 1000 יצורים אשר יפוזרו ברחבי כדוה"א
ויישמרו על סטטוס מרדף  ללא מטרה בו נמצאים כמעט כל האנשים
היום.
אך לרוע מזלה של דמוליסיה, יריבה, נסיך האושר האובד של היקום,
לאביסיוס, חיבל בתהליך הייצור ונטע ב1000 היצורים, את תכונת
הרגישות, ושלח אותם לכדוה"א לחיות כבני אדם ולהפיץ את טוב ליבם
ותובנתם על מהות הרגש והחיים לכלל תושביו."
גל נשמעה המומה, היא לא הצליחה לעכל את הדברים שאוזניה קלטו,
אך ניסתה להעמיד פניי מבינה.
"רגע, אז אם היצורים האלה לא אנושיים, יש להם כוחות מיוחדים?"
"הממ.. כן ולא" ענה דרור לאחר בהייה קלה בדלת הכניסה, "כלומר
לא ניתן להבחין בשום דבר מיוחד אצלם או משהו שאפשר לשים עליו
את האצבע אבל הם בהחלט מיוחדים."
הוא המשיך, "קרה לך פעם שנתקלת בבן אדם ופשוט הרגשת שיש משהו
אלוהי בו? מבט חודר בצורה בלתי רגילה?" גל נענעה את ראשה בחזקה
לאות הסכמה.
"אז זהו כנראה צאצא של היצורים האלה, ילדי הענן."
"רגע אני מבולבלת, אם יש 1000 יצורים שנבראו בעבר והם היצורים
טובי הלב על אדמות, מדוע אתה חרד כל כך?"
אני אסביר, ענה דרור בהחלטיות וביהירות קלה, כאחד המבין שדבריו
עומדים לפקוח את עיני היושב מולו.
"לאחר המקרה, דמוליסיה כל כך כעסה, שהיא הורתה לייצר 100,000
יצורים חדשים עליהם שמרה תחת השגחה כבדה."
"למה כל כך הרבה?" שאלה גל בתמיהה
"1000 הוקצאו למטרה הראשונה, והשאר נועדו להתרבות ולדאוג שילדי
הענן יאבדו את מקומם בעולם וכוחם יהיה בטל בשישים לעומת השפעת
האדריכלים."
"האדריכלים?"
"כן, כך אנחנו קוראים לצאצאי וממשיכי דרכם של שליחי
דמוליסיה."
"דרור, מי זה ה-אנחנו הזה שאתה מדבר עליו כל הזמן?"
"כל דבר בעיתו יקירתי, ראשית, עליי להיות בטוח כי את מבינה את
דבריי, לא סתם נבחרת כאשת סודי בדבר זה, גם אני מאמין בך."
דרור לא נתן לגל זמן להתאושש מהמשפט המוזר הזה, והמשיך מסביר
בשטף האופייני לו:
"ילדי הענן הובאו לעולם והמשיכו להתרבות, תחילה נטולי כל מושג
לגבי הסוף האכזרי שדמוליסיה חרצה עליהם.
אך עת שהורדו לארץ אותם אדריכלים, החל מרדף חסר רחמים אחרי
ילדי הענן, שנאלצו להסתתר ולשרוד איש איש בדרכו.
"לפי המידע שיש בידינו", דרור עבר לטון של סוכן מוסד, "רבים
מילדי הענן וצאצאיהם מתים כל שנה מידי האדרכילים."
"למה דמוליסיה רוצה להרוג אותם? התפרצה גל, "מה איכפת לה שיהיה
טוב בעולם?"
"הבעיה של דמוליסיה אינה הטוב העולמי, אלא כמו שאמרתי, הפחד
מחשיפת סוד הבועה הרגשית."
"אם הסוד יתגלה, כל העולם יהפוך את חייו, אנשים יהיו אובדי
עצות, חסרי מעש, בורים כביום היוולדם, אך לימים יחקרו ויגלו את
מה שמעבר לסוד, וזהו יום הדין שדמוליסיה חרדה ממנו.
"למה?" ומבט הילדה הקטנה חזר לפניה. "קצת מצחיק" חשב לעצמו
דרור בהתחשב בכך שפער הגילאים ביניהם  עומד על 10 שנים, ומי
היה מאמין שהוא ילמד אותה.

דרור הניח לערגותיו לשקוע וחזר לעניינו, "דמוליסיה חטפה בכח
הזרוע את שלטון היקום בקרבות עכובי דם, ולפי חוקי היקום, תוכל
להישאר בעמדה זאת כל עוד לא ייחצו גבולות העולמות, שכן אז יהיה
צורך בשליט מסוג אחר. באם יתגלה סוד הרגישות, יוכל האדם לחצות
את גבולות אלו, אך רק כאשר כל בני האדם יחושו זאת!! חלק גדול
מבני האדם כבר זכו בהארה הרגשית, אך ללא שאר כוחות כל בני
האנוש, האדם לבדו אינו יכול אל מול הכח הגדול בכדור הארץ, כוחה
של דמוליסיה על אדמות, המוכר לך ככח המשיכה.
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן אה?"
"בדיוק!" ענה דרור, ועיניה של גל בהקו.
תחשבי על זה, הרי ידוע לכולם שיש משיכה בין כל גוף בכדוה"א אך
הוא נטול כח לעומת כח המשיכה רב העוצמה. אך מה אם היה ניתן
לאחד את כוחו האישי של כל אחד מאיתנו, כמה כח ואנרגיה אינסופית
היינו יוצרים. גל נראתה אבודה.
דרור חייך, "אני אסביר באופן אחר, הפיזיקה המודרנית גילתה שבכל
אטום יש יותר אנרגיה מכל כוכבי הגלקסיה יחדיו, אך, וזו הנקודה
המרכזית לפי לאבסיוס, אין אפשרות להפיק אותו, חוץ מהארה
רגשית.
הארה רגשית אצל כל אדם לחוד ואצל כלל בני האדם יחדיו, עלולה
ליצור כח כה גדול שכוחות היקום הנוכחיים לא יוכלו לעמוד בפניו
ויפרצו כל הגבולות האפשריים שאנו רק חולמים עליהם.
תביני, אסור לנו, לתושבי כדוה"א לפספס את ההזדמנות הזאת, איננו
יודעים דבר על החיים ביקום, וזו הדרך לגלות הכל, לפתור את
התעלומות, לחוות ולהמציא מציאות חדשה.
דרור נשען לאחור, הדליק סיגרייה והמשיך בהרצנה, זה אמנם נשמע
פשוט, אך ללא ילדי הענן נושאי הבשורה, האדם יהיה אבוד, המציאות
מוכיחה זאת. אין לו סיכוי להצליח למצוא את עצמו ללא הכוונה,
לפחות רובם..
אם היינו מצליחים להגיד לכולם.. מה הם מפסידים... "
הבעיה, דרור המשיך בכבדות, שכל עוד האדריכלים האלה כאן, זה
מקשה עלינו...
גל קימטה את מצחה. "אם יש אפשרות לכח כה גדול, למה האדריכלים
כל כך מסוכנים? אתם הרי יכולים ליצור משהו חזק מהם פי כמה."
"האדריכלים כבר נמצאים בלב ליבה של החברה"  דרור השפיל מבטו
ונראה היה שהמחשבה הזאת הכאיבה לו, "רבים מהם אפילו אינם
יודעים כי הם כאלו אך בכל זאת הם רודפים אחרי ילדי הענן, שגם
הם, אינם יודעים מי הם באמת, ברוב המקרים."
"אני לא מבינה.. "
תחשבי על זה, כלב רודף אחרי חתול, נובח עליו, מאיים, רוצה
לכלותו. החתול, מפגין נוכחות אך לבסוף בורח שכן הוא חכם יותר
ויודע לבחור את קרבותיו. בדר"כ הכלב המאיים והמוכר בהפגניותו,
מנצח. אך לעיתים חבורת חתולים ערמומית יכולה לערום על מספר
כלבים בעזרת תושיה ותכנון מקדים. דה פקטו, הדבר לא קורה לעיתים
קרובות שכן החתול הינו חיה סוציומטית ואגואיסטית מטבעה ועל כן
אינה מצליחה לשים בצד את האגו למטרת אינטרס כלל חברתי משותף עם
בני מינה.
כמוהם בני האדם, וילדי הענן, אפילו האדריכלים.
"אז הם כן בני אדם?" טון קולה של גל נשמע מבולבל מתמיד.
"כן, אבל עם ייעוד שונה משאר האנשים, כלומר בסופו של דבר לכולם
אותה מטרה קוסמית, חוץ מלאדריכלים.."
גל, שעוד ניסתה להיאחז בפרט מציאותי כלשהו, לא האמינה למשמע
אוזנייה, דרור התלמיד המועדף, המבריק והאהוב שלה השתגע
לחלוטין.
"אני יודע שאת לא מאמינה לי, חכי ותראי."
הוא שלף את פיסת הנייר שאסף קודם לכן בבית הקטן, והחל שורף את
הנייר בתחתיתו.
"ככה אנחנו מתקשרים, אי אפשר לדעת מי מאזין. הוא אמר והעלה בגל
תחושת אי נוחות קלה ומיד ציין: "האדריכלים לא מכירים את הדרך
הזו, הם תמיד ממשיכים עם הקדמה", אמר דרור, "בודקים צפנים
במחשבים ומגזינים בדיוק כמו שהם מחפשים אותנו במלונות ובמרכז
הערים, בגלל זה יש לנו בתים כמו זה שביקרנו בו. הם בטח לא
מתארים לעצמם שאנחנו מתכתבים בינינו בדיו שקוף." דרור ציחקק
לעצמו, "הם היו מאבדים את הצפון אילו היו יודעים שככה
אנחנו..."
"אתה מוכן כבר להסביר לי מי זה האנחנו הזה?" גל שוב התפרצה
לדבריו אך הפעם בתקיפות יתרה, "זה מתחיל לעלות לי על כל
העצבים!"
דרור נראה קצת נבוך וניסה לברור את מילותיו בקפידה, "אנחנו זה
קבוצת ילדי הענן הגלויים, אנו ידועים לאדריכלים כיודעי הסוד
ועל כן הם יחרפו נפשם על מנת למגר אותנו, אלו הם האדריכלים
המסוכנים ביותר שקיימים, שכן גם הם, יודעי הסוד."
"עלייך להבין עד כמה מסוכנים האדריכלים, יותר מכל רוצח אחר שכן
הם אינם רוצחים אנשים, הם רוצחים נשמות."
"מה?" גל פתחה את פיה בפליאה
"תביני, האדריכלים המודעים לסוד, נראים כמו אנשים רגילים ואין
להם כל עניין עם בני תמותה.
יש להם עבודה ומשפחה והם אינם מטרידים איש בחייו, עד אשר הם
נקראים למשימה אשר אומנו עבורה, להעלים נשמת ילד הענן."
"איך הם עושים זאת? בחיי לא שמעתי על דבר כזה."
"ברור שלא," ענה דרור בהתרסה, "איש לא יודע על כך, ולקח עוד
נשימה עמוקה, כאילו הסיפור הזה כבר חקוק בזיכרונו בצלילות
יתר."
"כשלאביסיוס שתל בילדי הענן את הרגש, נותר חור פנימי בבטנם,
המוכר לאנושות כתוספתן. ילדי הענן נושאים את מקור תהילתם באיבר
זה ובניתוח קל ניתן לשלוף זאת מהם, וכך האדריכלים מצליחים
להעלים את נשמתם ללא ידיעת המנתח וללא חשד קל מהסביבה ולנו אין
בפני מי להתלונן ואיך להגן על כולם. אף אחד לא יאמין לנו..."
"ומה קורה אם מוציאים למישהו את התוספתן סתם כי כואב לו שם
והוא במקרה ילד ענן?"
"אם כואב לו, סימן שהרגש מחפש לצאת והוא חסם אותו שנים, ע"י
הסרת התוספתן נעלם הכאב וגם הכוח המיוחד."
"עצוב."
"כן, עוד תכסיס של דימוליסיה להרוג את ילדי הענן. ובעקבות כך
ולאור הרגישות והפגיעות הרבה של ילדי הענן, הקים שילדר את
קבוצת ילדי הענן."
"שילדר?"
"אה כן, זהו שליחו של לאביסיוס על פני כדור הארץ, הוא אמור
לעזור לנו להילחם באדריכלים ולהראות לנו את הדרך לחיבור עולמי
של הנפשות התועות למען פריצת הגבול!" קולו של דרור נישא לשמיים
שוב, אך נביחתה של תרזה הורידה את רוחו, "הכלבה הזאת." הוא
מלמל "יש בה משהו..."
גל השתתקה, והחלה מנסה לחבר את רצף האירועים שנפרשו בפניה כך
שתוכל להבין על מה לעזאזל דרור מדבר.
דרור לא הותיר זמן לדברים לשקוע וחזר לסיפורו "כעת אסביר לך
היכן אני נכנס לתמונה. אני מכונה, בעגה שלנו, ילד ענן מקורי.
נותרו כ50 כמוני ברחבי היקום, רובנו נכחדו. כל ילד ענן מקורי
קיבל בשגגה את תכונת הרגש בחדרי הלב ולא בתוספתן ועל כן לא
ניתן לנתקו ממנו מבלי לעורר חשד. כעת מובן לך בוודאי כי יצור
כמוני מסוכן פי כמה לאדריכלים באם ירבה את זרעו.
עצם היותי מסוגל ליצור זן חדש של ילדי ענן, אשר לאדריכלים
ולדימולסיה לא תהיה תשובה נגדם, מפחיד את דמוליסיה עד לשד
עצמותיה. את מבינה את החשיבות? אני צריך להוביל את המאבק!"
"אז אתה יותר חזק מכל אדריכל?"
"לא בדיוק, אמנם תיאורטית אדריכל אינו יכול לקחת את נשמתי אך
לאורך השנים הם פיתחו שיטות רבות להעלים את ילדי הענן בדרכים
מסתוריות ועל כן עליי להתנהל ביתר זהירות."
"דרור, אתה בטוח שלא פיתחת פיצול אישיות? זה קצת מזכיר את
נפלאות התבונה במקרה הטוב או פייט קלאב במקרה הרע.."
דרור צחק, "לא יקירתי,"
"תן לי לראות אז אם הבנתי" אמרה גל בניסיון לאמץ את מוחה
לפירוש מהימן של הדברים.
"אתה טוען שכוחות הרשע, כלומר דימוליסיה ושליחיה, פוחדים
מפריצת הגבולות ע"י ילדי הענן והעולם האנושי שכן אז תתפוגג
מלכותה וכיום הם רודפים אחרי היצורים הרגשיים למען הסתרת סוד
הרגישות לעד מחשש להחרבת גבול העולמות ביקום?"
"כן.. אפשר להגיד."
"עוד שאלה אחרונה, למה אתה ולמה דווקא עכשיו?, הרי היו כמה
ילדי ענן מיוחדים לפניך.."
"אני גדול עליהם כנראה, אני לא באמת יודע, בעצמי התוודעתי
להיותי כזה רק לפני 3 שנים ומאז ביליתי את שנותיי בלימוד והבנת
הנושא"
"אז יש לך כוחות?" שאלה גל במבט של תקווה ילדותית.
"כן, כלומר נראה לי, שילדר אומר שכוחותיי יחשפו בשעת מצוקה
כבדה."
"ולשילדר הזה, יש תכנית כיצד לעצור אותם מלהרוג אותך?"

"הנה, הכתובת מוכנה", אמר דרור והניח את הדף על השולחן
בעדינות, מתעלם משאלתה של גל.
"חפש מקלט נקודה. הרוס מתקרב נקודה. מיקומך וזהותך בסכנה נקודה
הישמר נקודה רות"
פניו של דרור נתכרכמו, "הם עלו עליי, הם לא ייתנו לי לברוח
שוב."
"שוב?" גל נראתה כאילו שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותה.
"לאחר זמן קצר בחסות שילדר נתפסתי ע"י המקור לצורך שטיפת מוח
וניסו לשכתב את זיכרוני, כפי שהיו עושים לכל ילד ענן שהיה נופל
לידיהם המטונפות, אך הצלחתי להימלט, אני בין היחידים שראה זאת
ונשאר בכדוה"א."
"אז מה אתה עושה בינתיים?"
"בורח ומחכה להוראות, ככה אני חי ב4 חודשים האחרונים.. "
"איך אתה מסתדר?"
"יש לי קצת מזומן, אוכל מחברי ארגון קרובים ומנסה לשרוד עד
שיימצא פיתרון ונדע כיצד להביס אותם."
"ומה יקרה אם לא תעצרו אותם?"
"למראית העין, לא ייקרה כלום, העולם ימשיך כמנהגו, אך ילדי
הענן לא יהיו עוד והגבול לעולם לא ייפרץ, לא יהיה מי שימשוך,
שיוביל, שיראה את הדרך הנכונה, העולם יהיה עוד כדור בגלקסיה,
החיים יתחילו ויסתיימו כתמיד, בנתיבים חונקים ואפלים. הכדור
יחיה כלפי החוץ, ומבפנים הכל יהיה רקוב."
כמעט נגמרו לה השאלות, " טוב. אז הבנתי שאתה ילד ענן מיוחד,
ואתה תציל את העולם, אבל מה לעזאזל אתה רוצה ממני?"
דרור הסתכל עליה כמכין אותה למכה הסופית והראה לה את המכתב.
גל קראה אותו בעיון, "מי זה הרוס?"
"הרוס הוא ראש האדריכלים, לרוב הוא יושב במיין סורס משגיח על
ענייני דמוליסיה, אך כאשר הוא מגיע לאדמה, הוא מפתח כוחות על
אנושיים אשר משתווה להם רק שילדר בכבודו ובעצמו."
"ולמה הוא רודף אחריך? אין לו אדריכלים שיעשו זאת עבורו?"
"כרגע כן, אך לפי הנבואה אני צפוי להתחזק בצורה בלתי רגילה שאף
תאפיל בסופו של דבר על כוחה של דמוליסיה בעצמה."
"איך?"
"איתך... כנראה, זה מה ששילדר אומר, נפגשתי איתך בעצתו."
"רק בעצתו?" נשמע קולה של גל כספק מאיים ספק מתבדח,.
דרור חייך והמשיך כלאחר יד.
"תראי, הכוח שלי הוא רגש, אבל הוא הופנה למקומות לא נכונים,
הרגש חזק בהרבה מההיגיון והשכל הישר והוא צפוי לנצח, אך רק
הרגש החזק ביותר יוכל לעשות זאת - אהבה."
"אהבה? של מי?"
"שלנו... " דרור ידע שזהו המכשול האחרון.
"אני לא מבינה..."
"החיבור שלנו גל, הוא לא דבר רגיל, את גדולה ממני ב10 שנים,
היית המורה שלי בתיכון, ובכל זאת אנחנו לא יכולים להניח את
רגשותינו בצד על אף כל התהפוכות והמכשולים.
אהבתנו טהורה, היא תנצח."
גל עדיין נראתה אובדת עצות.
"פתחי אוזנייך", דרור עלה לטון של ציווי, "אני אסביר זאת
בפשטות. האהבה הינה דבר רב עוצמה, אך היא אינה יכולה לשכון
בגוף אחד, אלא מוכרחה להתפתח, לעבור לשכון בגוף אחר כדי למלא
את ייעודה.
"אבל יקירי", גל השתדלה לא להישמע מזלזלת, "אנחנו אוהבים כבר
שנים, אז איפה הכח הזה שאתה מדבר עליו? ומה עם עוד אלפי
האוהבים באשר הם, מדוע להם אין הכח? אולי גם הם ילדי ענן, מה
אנחנו מיוחדים כל כך?"
לדרור לא הייתה תשובה, הוא שאל את עצמו את אותה שאלה בדיוק..
דפיקות קלות בדלת, "מי זה?" שאל דרור בבהלה קלה,
"יורם, מהדירה ממול," הכלבה החלה נובחת שוב.
יורם הזה, הכלבה. חשב לעצמו, "זה מריח לא טוב, אולי לא ניפתח?"
שאל בידיעה שאין סיכוי שיקבל תשובה חיובית בעניין.
"שטויות, אמרה גל, הוא איש טוב, נראה מה הוא רוצה."

דרור התעורר, שטוף זיעה, לא זיע לא נים, משותק.
גל שכבה מולו, חבולה כולה, שקועה בשינה עמוקה, תהומית.
הוא ניסה לזוז אך ללא הועיל.
"ידעתי שהיה משהו מוזר בכלבה הזאת. הרוס כנראה נכנס בנפשה כדי
למנוע האשמת בני אדם במותי," מלמל בכעס לעצמו.

שילדר כינס ישיבת חירום, כל הצעותיו של עוזריו הופרכו והושלכו
לפח.
שעות וימים חלפו, ולא נראתה כל דרך אפשרית להוציאם משם, בטח
ובטח כאשר מיקומו של המיין סורס נותר בגדר תעלומה, הוא יכול
להיות בכל מקום ביקום.
גל ודרור נותרו בגפם בצינוק המיין סורס זה כמה ימים, ללא כל
ישועה משתקפת באופק.
דרור החל הוזה, הוא ראה בדמיונו את סופו הקרב ואיתו הקץ לחלום
לפריצת הגבולות וחשיפת סוד הבועה הרגשית.
גל הסתכלה עליו, היא לא יכלה להוריד ממנו את עיניה, אחוזת
דיבוק אולי.
"אני כל כך אוהבת אותך, גם אם המוות יפריד בינינו."
דרור החל מפרפר. אף לא צעקותיה וניעוריה החוזרים של גל הוציאו
אותו מהשד שנכנס בו.
חלפו להן דקות מספר כשהוא מוטל בין ידיה ובן רגע, נשמט גופו מט
לנפול לעבר שעות ארוכות של בכי תמרורים.
הדמעות היו כל כך גדולות, טיפה ועוד טיפה, היא לא הסכימה לאבד
אותו, סירבה להאמין.
חשבה שאם תמשיך לבכות, הוא יצוף אליה חזרה לעולמה.
הוא פקח את עיניו, בפניו ניכר אושר שלא ראתה גל בכל ימי חייה.

"את ואני... יחד, שנינו... בכוחותיו האחרונים נשק לה כאילו ידע
שזו תהיה האחרונה בימיו ובפרץ אנרגיה על טבעי החל מתנה איתה
אהבים עד אשר הרפה ונשכב לאחור.
"הוא סימן לה עם ידו שתתקרב לעברו ולחש לה בקול חנוק " זהו,
אני יודע, אני יודע, את מטרתי, את, את מלכת העולם, את המשכן,
את התיבה ואני המפתח, את.. את.. זה יבוא ממך," הוא כל כך שמח.
כהרגלו בקודש המשיך ללא הפסק, "אהבתנו היא הכח, את תראי, זה
טהור. חיבור של בן אנוש ויצור, שתי נפשות טהורות, את מבינה את
המשמעות, את היא המושיעה, את הנבואה, שום דבר לא יעמוד בדרכך,
לא דמוליסיה לא הרוס ולא אדריכלים, את ומורשתך תפצחו את
הגבולות, את הסוד. מבטנך תבוא הישועה, כל עוד את חיה, זכרי את
ילדי הענן, את כח הרגש, את ניצחון הרוח על החומר.
עשי כמיטב יכולתך להפיץ את האור, למדי אותם, את העולם כולו את
אשר בליבך, היעזרי בשילדר, הוא יפגיש  אותך עם לאביסיוס, יחד
תוכלו לאחד את כוחות היקום ולהבין את משמעות החיים, הקץ
לבריחות, הקץ למטרות הסתמיות.
גל לא ידעה את נפשה, רגשות כה רבים הציפו אותה, שאלות ותהיות,
אך לא היה לזה פנאי.
"תהיה איתי, תישאר, יחד..."
הוא לא נתן לה לסיים..  הוא בחר את מילותיו בקפידה, הרגיש שזה
קרב: "לא יקירתי, אני מילאתי את חלקי, אני הראתי לך את הדרך,
עכשיו הכל תלוי בך."
הוא מישש את שפתיים הבוכות שלה, "אוהב אותך, תמיד, גם מעבר
לגבול..."

טררררררררררר
גל התעוררה בבהלה, השעון הראה 7:02 , צריך ללכת לביה"ס.
בעודה נוסעת בדרכה לעבודה, לא יכלה גל שלא לתהות על פשר החלום
המוזר שחוותה בלילה שעבר.
העניין נראה כל כך אמיתי, כל כך מוחשי, ודרור...
היא בדקה בכל המקומות האפשריים, דרור עדיין היה בגדר נעלם מאז
יצא לטיול בדרום אמריקה, כך אמרו לה לפחות.
היא כל כך רצתה שההזיות האלו ייגמרו, היא מאמינה בכוחות הרגש,
בטיב העולם, ברוח האהבה.
"כל כך חבל", היו מתלחששים סביבה בחדר המורים, "היא איבדה כל
קשר עם המציאות, מאמינה בתום, ואהבה, כל הזמן אומרת שיש למה
לחיות, ההרגשה הכי נפלאה היא אהבה... והדרור הזה, היא לא מבינה
שהוא לא יחזור?"
היא שמעה הכל...
"אני אומרת לך, המשיכה עמיתתה לעבודה הפוחלצית, "אנשים איבדו
את עצמם. טוב, צילה, נחזור למשרד,  הגיע האדריכל החדש לעצב את
המשרדים, אומרים שהוא משהו לא מהעולם הזה, אני לא יכולה לחכות
לפגוש אותו."
"גם אני", אמרה גל בפתאומיות מבעד לשולחן המקביל כשחיוך מעורר
חשד מרוח על פניה,
"גם אני."