ואתמול חשבתי שאולי היה עדיף אילו היית מת, במקום מסויים.
הייתי באה לבקר אותך פעם בכמה זמן ואתה תמיד היית נשאר באותו
המקום, הייתי שותקת ליידך ואתה היית שותק גם.
האנוכיות שלי מתפתחת מעל לכל תאור, אבל היא זו שמשאירה אותי
כמו שאני, שמעצימה אותי וגורמת לי להתפתח.
בסוף אני אצליח, את שומע? אתבגר ואתפקח עוד קצת וייצא ממני
משהו, אהיה פרפר שזכה לצאת מהגולם [גם אם באיחור קל]. עוד אהיה
מוצלחת, אשגשג, אתפתח במובנים נאורים, אהיה מישהי, לפחות בשביל
מישהו אחד, לפחות בשביל עצמי. אתה עוד תראה איך אהפוך לפרח,
שתמיד ראית.
לא עוד אהיה כמהה לחופש, לא עצב ויגון ולא כאב וכעס. אהיה מעל
כל זה, אתרומם מעלה מעלה ואבין את הכל בדרכים טובות יותר...
אסובב עוד איזה סוויץ' שלא הספקתי לסבוב ואכיר את העולם, אכבוש
אותו בעיניי, ברגליי, בתשוקתי, ברצונותיי, בחוויותיי ובהוויתי.
אהיה טובה יותר מהכל, עילאית, נשגבת, שלמה עם עצמי.
ואולי, ואיני מאמינה בזאת כלל ואף על פי כן אומר זאת בלב שלם,
אולי כל זה נברא להיות, אולי זוהי הכוונה. היית צריך להיות,
להשאיר חותמך. גרמת לי לראות דרך ההילה שלך, היופי שבך,
האצילות, ההבנה, החוכמה, העילאיות הבלתי נתנת לתפישה שגרמה לי
להמשך אליך כל כך, הייתי כזבוב ההולך מהופנט אל נורת הניאון
הסגולה שלו, ואני לתקופה, הייתי סמים, בשבילך.
ולעולם לא אפסיק להתגעגע, לעולם לא אשכח, כמו שלא הפסקתי מעולם
לפני כן, ולא אבין למה יתכוונו כשיאמרו "יעבור לך" וייצרמו לי
המילים "את תתגברי" וההוויה שלך תמיד תשאר בתוכי, לעולם לא
תמוג ההרגשה הזו, שהענקת לי בכובד ראש.
אומרים שהוא היה כמעט-פסיכופת והיא חצי לא-נורמלית; שתי נשמות
תוהות שבטעות מצאו עצמן יחדיו בצרור החיים.
מקווה שאי שם בין עצמותיך אתה יודע באמת, עוד מרגיש, ושבתוך
גולגלתך שוכנות להן בינה וכוח בהרמוניה. מקווה שביום שבו תלחש
לי מן-השאול אשמע לחישתך כמו לחישת יושבי מרום ואחייך. וכשכולם
ייסתכלו עלי בתדהמה וייתקשו להאמין אדע בלב שלם, שרק אתה מבין.