פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, והייתי עוד תלמידה בתיכון,
ונערה מתבגרת, הייתי אז מישהי אחרת. והייתי מסיימת משמרות
ארוכות בבית בקצה של הנוף, וברגליים בוערות מעייפות, שוטפת את
המחשבות במקלחת מנטה אורנים, ואורזת תיק, ותוחבת את שטרות
המשכורת לארנק, ועולה על האוטובוס לת"א. והיינו צועדים לתוך
התחנה המרכזית, שעדיין היוותה שוק תרבותי עבורנו, מנסים לשמור
בכל זאת על קור רוח, ולוקחים את אוטובוס הלילה לאילת. והנסיעה
היתה תמיד רועשת, ואנחנו היינו מקללים בלחישות עד שנשברים
ומבקשים בנימוס להפסיק להרעיש ולהניח לנו לישון - אנחנו
עייפים, אנחנו מתים לישון, וצחקו לנו בפרצוף. ובדימונה היינו
יורדים לעשן את הסיגריה שלנו בארבע בבוקר, עם כל שבעת
האוטובוסים הירוקים של אגד שעשו גם הם את דרכם לאילת, בלילה
ההוא של אמצע הקיץ. וחוזרים לאוטובוס, ובהשלמה מאוחרת עם הרעש
המחריד שהקימו חברינו לנסיעה חוטפים התקפי צחוק בלתי נגמרים
ולא יכולים להפסיק לצחוק כל הדרך, עד שמגיעים.
וכשהאוטובוס נעצר בתחנה הסופית, היתה זו אני שעצרה את המונית
ושכנעה את הנהג לקחת אותנו במחיר מציאה לגבול טאבה. ועברנו את
הגבול, תרתי משמע, יחסית לחבורה של ילדים טובים מהבועה של
הגליל, ונכנסנו אל ארץ הפלאות, המקום שבו הכל עוד היה אפשרי,
והכל היה יתכן, חצי האי השלם ביותר שקיים, ועלינו על הטרנזיט
שלקחה אותנו אל חופי הפלא הרחבים והקסומים, הנכספים והכסופים,
והסגולים והמוזהבים והכחולים, והיפים, והשקטים, והחפים,
והצרופים, והמרהיבים והבלתי נשכחים.
פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, ושלחתי את ידיי קדימה,
מפלסת את דרכי בתוך חלל המים הצלולים של ים סוף, הייתי אז
מישהי אחרת, אבל עדיין הייתי אני, ושם ציפיתי לך וחיכיתי לך
והאמנתי לך ושרתי לך, ושם למדתי לשאול את עצמי שאלות כמו מי
אני, ומה זה חופש.