פותחת את היום,
מקיצה מן החלום,
זורעת הרס במיטתך.
בתוך שקרייך, מפיצה
את מילותייך.
הלוואי ומי ייתן שתמצא
תקוותך היחידה.

השקט הפסטרולי שלך,
הזיכרון האטלנטי לאורך השנים,
התשוקה החבויה.
בתוך נבחי אהבתה למצוא את
מילות הענוגה.

פותחת את הדלת,
הוזה ולא נרדמת,
חלומה כבוי,
עולמה רקוב.
הזיכרון הוא בדימיונה,
ומילותיה לי הן שטות.
היום רק התחיל, ולא מצאה
פינה חמה לפרוק את שהייתה.

הנה הוא, השקט האטלנטי,
מחפש ומציף שייחרט במבטך.
שתיאבד שפיות דעתך,
שתיכחד ההשפלה,
אישה קטנה ועזובה.

הנה, השקט הנורמלי,
אותו אימצת אל ליבך בגלל חוסר
המגע,
השקט הרחב,
המחבק, המשתק,
הנה, היום לו חיכית, דופק בדלת,
הגיעה השעה,
קומי משנתך, השקיטי חלומך
וצאי לדרכך החדשה,
מלווה בשקט מימות הלחימה.