הרוח נושבת בעורקיי. אני מרגישה אותה, אבל היא לא מרגישה אותי.
היא גורמת לי להרגיש כמו שאף אחד לא מצליח כעת. היא גורמת לי
לרחף. כשחם היא מצננת אותי, נותנת לי אנרגיה מופשטת שכזאת.
כשקר היא מצמררת אותי. ולפעמים היא שרב ואני רק רוצה לברוח,
להרגיש טוב. והיא "לא תופסת, זה מקרב אל הסוף."
ואני מאבדת אותה. כי היא שם ושם ושם ושם ושם ופתאום לרגע היא
פה. ואני רועדת, לא יודעת אם ללכת או להישאר. בפנים אני נשארת,
תמיד איתה. האם היא יודעת? האם זה מרחיק אותה ממני?
האם באותו הרגע שנשבה מימיני, גיחכה לעצמה כמוני? האם חשבה על
אותו הדבר? האם זה העציב אותה? האם יש לי מקום כלשהו מסוים
בליבה?